Bava Kamma 21a – בבא קמא כא.‏ – Shas HaMeforash

(1)

כְּהֶדְיוֹט מִדַּעַת דָּמֵי.

is similar to an action involving non-sacred property belonging to an ordinary person, which was performed with the owner’s knowledge and against his wishes. This is because consecrated property belongs to the Almighty, and it is therefore meaningless to speak of a situation where the owner is unaware of what is being done. Consequently, anyone who derives benefit from consecrated property is in violation of the prohibition of misuse, but it cannot be inferred from this that one who resides in another’s courtyard without his knowledge must pay him rent.

רי״ףתוספותאור זרוערשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

{רי״ף בבא קמא ח׳:}

{בבלי בבא קמא כא ע״א} אמר רב סחורה אמר רב

{רי״ף בבא קמא ט׳.}

הונא הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר משום שנאמר {ישעיהו כד:יב} ושאיה יוכת שער. אמר מר בר רב אשי לדידי חזי לי ומנגח כי תורא¹ אמר רב יוסף² ואיתימ׳ רב הונא ביתא דמיתבא יתבא מאי ביניהו איכא ביניהו דקא משתמשי ביה בתיבנא וציבי ודוקא בחצר דלא קיימא לאגרא ואע״ג דההוא גברא עביד למיגר מאי טעמא דזה³ נהנה וזה לא חיסר⁴ הוא אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואע״ג דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא:⁵

{רי״ף בבא קמא ט׳:}

מצידי הרחבה משלם⁶ מה שהזיקה: אמר רב ובמחזרת ושמואל אמר אפילו מחזרת נמי פטורה ושמואל היכי משכחת לה דמיחייבה כגון דשבקתה לרחבה ואזלה [וקמא]⁠⁷ לה בצידי הרחבה⁸:

1. ב-ג^ט נוסף: ״על שרופא״.

2. אמר רב יוסף: דפוס קושטא: רב יוסף אמר.

3. דזה: דפוסים: ״זה״.

4. חיסר: וכן ג^ו, ג^ט, דפוס קושטא. ג^טז, כ״י נ, דפוסים: ״חסר״.

5. בדפוסים נוסף כאן (ע״פ גמ׳ כא ע״א): ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי אגביה רב נחמן לאפדנא מיניה לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ההוא מעיקרא קדמנאי הוו דיירי ויתבי ביה ויהבו להו ליתמי דבר מועט אמר ליה רב נחמן זיל פייסינהו ליתמי לא אשגח ביה אגביה ר״נ לאפדנא מיניה.

6. משלם: דפוסים: משלמת. כבמשנה שם.

7. וקמא: ג^ו, ג^טז, כ״י נ: ״וקמא״ כבר״ח: ״וקם״. דפוסים: וקמה. כ״י אוקספורד מארש 590: ״וקיימא״ (ראה שטמ״ק בשם ר׳ פרץ).

8. הרחבה: ג^ט, ג^טז: ״רחבה״.

כהדיוט מדעת דמי – פ״ה דדעת שכינה איכא וקשה דשלא מדעתו לאו דוקא אלא אורחיה דמילתא נקט וה״ה מדעתו אלא נראה כהדיוט מדעת דמי כלומר דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה.

שלח ליה ר׳ אבא בר זבדא למרי בר מר בעי מיניה מרב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא. אדהכי והכי נח נפשיה דרב הונא. א״ל רבא בר רב הכי אמר אבא מרי משמיה דרב אין צריך להעלות לו שכר. והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון. שמעון מאי עבידתיה. ה״ק נמצא בית של שמעון מעלה שכר לשמעון. תרתי בתמיה. הא דקיימא לאגרא מעלה שכר דהוה ליה (ד)⁠זה נהנה וזה חסר. והא דלא קיימא לאגרא פטור. איתמר נמי א״ר חייא בר אבין אמר רב ואמרי לה חייא בר יוסף א״ר יוחנן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר ונמצאו לו בעלים מעלה שכר לבעלים וכגון דקיימא לאגרא. אמר רב חסדא א״ר הונא אמר רב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא קיימא לאגרא אין צריך להעלות לו שכר. משום ושאיה יוכת שער שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו. הילכך זה שעמד בו הנאהו. אמר בר רב אשי לדידי חזי לי׳ והוי מנגח כי תורא. רב יוסף ואיתימא רב הונא אמר ביתא מייתבא יתיב. כלו׳ בית שהוא מיושב בדירות בני אדם ישובו קיים לפי שהדרים בתוכו רואים מה שהוא צריך ומתקנים אותו. מ״ב איכא בינייהו דקשתמשי ביה בעה״ב בתיבנא וציבי שהיו עציו ואבניו בו. למ״ד משום שאיה הכא ליכא שאיה הואיל ומשתמשים בו וחייב בעבוד שנהנה הימנו ואע״ג דלא קיימא לאגרא. למ״ד משום ביתא מיתבא יתיב איכא אע״ג דמשתמש ביה בתבנו ובעציו אפ״ה הואיל ואינו דר כל שעה בתוכו אינו רואה מה שהוא צריך. הילכך זה שדר בתוכו רואה מה שהוא צריך ומתקנו. הנאהו ופטור:

סימן קכ

הלכך הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא קיימא לאגרא ולא משתמש ביה בעה״ב במידי. בין לרב בין לר׳ יוחנן אין צריך להעלות לו שכר. ורבא נמי סבר לעיל דאין צריך להעלות לו שכר. דפליג ארמי בר חמא דפשיט ממתניתין לחיובא מדקתני אם נהנית משלמת מה שנהנית. ואמר רבא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה ואע״ג דלא דמיא למתניתין קיבלה מינה. האי זה נהנה וזה חסר הוא במתניתין. והאי זה נהנה וזה לא חסר. ור׳ אמי נמי שלחה לפטורה. אבל היכא ביה בעל הבית בתבנו ועציו לרב חסדא א״ר הונא אמר רב חייב. ולרב יוסף א״ר הונא אמר רב פטור:

סימן קכא

מיהו אנן כר׳ יוחנן קיי״ל דפטר בין משתמש ביה בין לא משתמש ביה דסתמא קאמר פטור. וכן רבין ור׳ אמי לא מחלקי בין משתמש ביה בין לא משתמש ביה:

סימן קכב

ויש אומרים דכפינן ליה לבעל החצר שיניח את זה לדור בו דכיון דלא קיימא לאגרא כגון זה כופין אותו על מדת סדום כדאמרינן בפ״ק דב״ב גבי תרתי אדעתא שיש להם לחלוק על חד נגרא ואחד מהם קנה קרקעות אצל האחת. כגון זה כופין על מדת סדום דכיון דאחד (מהם) ניגרא נינהו שתיהן שוות וכפינן את זה שיניח ויתן לו הקרקע שאצל הקרקע שקנה. הכא נמי כפינן לבעל החצר שיניח לדור בחצירו לזה דראשון שבא לדור בתוכו:

סימן קכג

ויש אומרים שאני התם דאפילו אי הוה שקיל חד קרקע אצל הקרקע שקנה זה לא היה מרויח כלום דשתיהן שוות ואפי׳ בעי לארווחי (ו)⁠לא מצי לארווחי ולא מידי. הילכך כגון זה כופין על מדת סדום. אבל הכא אי בעי בעל חצר לאוגרי לעלמא הוה מרווח. השתא כי נמי לא אוגר ליה לא כייפינן ליה:

וכן כתב רבינו שמשון בר אברהם זצ״ל בשמעתתין דרך פשטיה שיכול למונעו מלדור בביתו. ואי חצר דקיימ׳ לאגרא הוא צריך להעלות לו שכר ואפי׳ בגברא דלא עביד למיגר דהוה ליה זה חסר וזה לא נהנה. וראיה משמעתתין דפרכינן תנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו. הא רביעית מחייבין אותו ש״מ זה נהנה וזה לא חסר חייב. ושנינן שאני התם דאמר ליה (אי לאו) את גרמת לי היקיפא יתירא. דאי לאו שדה שמעון בין שדותיו שריבה לו הדרך הוה סגי ליה בחיצונות והיו כל שדותיו גדודים. הילכך חסר הוא בשבילו. הא למדת דבשביל דחסר בשבילו מחייבינן אותו. הכא נמי חסר בשבילו הוא דאי לאו הוא דר ביה הוה מיגר לאחריני והוה מרווח. הילכך חייב ליתן לו השכר. כך פסק מ״ו רבינו אבי העזרי ז״ל. ואע״ג דלא דמו דהכא זה חסר ולא נהנה וגבי מקיף חבירו זה נהנה וזה חסר. אעפ״כ אין הפטור תלוי אלא בדלא קיימא לאגרא דאמר ליה מאי חסרתיך. אבל חצר דקיימא לאגרא אפי׳ גברא דלא עביד למיגר חייב דהא חסריה. וכן השיב רבינו יצחק בר אשר זצ״ל:

סימן קכד

ופסק מ״ו רבינו אבי העזרי זצ״ל דאם אין איש משתדל בו לשוכרו ולהשכירו אע״ג דאילו הוו בעלים הכא הוו מוגרי ליה. כיון דליתנהו הכא לא הוא ולא שלוחו הדר בו פטור דהוי כמאן דלא קאי לאגרא. ויש משיבים עליו דאדרבה כי הוו בעלים הכא טפי הוה ליה למיפטר לדר שם. מדהוה למחויי ביה ולמימר זילו פוקו לברא או הב לי אגרא ותיב. מדלא מחי ביה אחולי אחיל גביה. אלא טעמא הוי משום דאכסדיה כי דייר ביה דמאן דחזי סבר אגריה ממריה ולא תבע ליה למריה למיגר מניה ומריה סבר האי דדייר ביה יהיב ליה אגרא דמה לי הוא ומה לי אחר ולהכי שתיק ולא מיחה ביה:

סימן קכה

שו״ת מעשה שהיה ליעקב שתי בנות. והיה ליעקב בית אחד שהיה לו אלא שמעלה ממנו מס לגוי. ונתן יעקב הבית לשתי בנותיו. ואחר זמן נשאת לאה הגדולה לראובן ורחל היתה קטנה. וכשנשא ראובן את לאה נכנס עם אשתו בבית לדור בו והכניס גם שמעון אחיו עם אשתו בבית והיה בבית שנה. וכשהגיע זמן לפרוע המס לגוי לא נתן ראובן כלום לפי שלא חשש לחקור אימת הזמן. והעליל הגוי כי לא ניתן לו המס בזמנו ורצה להחליט לו הבית עד כי נתפשרו זקני העיר בכך וכך. ובא יעקב והעמיד אפוטרופוס לרחל בתו הצעירה וטען אפוטרופוס על ראובן אתה נכנסת בלא רשות רחל אחות אשתך הקטנה ובלא דעת אביה והחזקת בכל הבית גם בחלק רחל. ועוד שהכנסת את אחיך לתוך הבית ונתחייבת ליתן כל המס. ומאחר שלא חקרת לידע זמן המס לפורעו גרמת שהעליל הגוי על זה הבית. וחייב אתה לשלם המס גם דמי הפשרה. השיב ראובן איני חייב כ״א חצי המס כשנכנסתי לבית נכנסתי רק בחלקי ולא מחיתי ליעקב חמי מלהכניס אדם בחלק רחל בתו ליתן לה שכירות גם לא מחיתי לחלוק הבית. ובעלילו׳ הגוי איני חייב כלום. לפי שלא ידעתי עלילות המס שמחדש נכנסתי לבית ע״כ השאלה:

כך דעתי נוטה שאם היה נכנס ראובן לבדו לדור בו ולא הכניס שמעון אחיו. לא היה ראובן חייב אלא חצי המס וחצי עלילה דקיי״ל הדר בחצר של חבירו שלא מדעת אין צריך להעלו׳ לו שכר בחצר דלא קיימא לאגרא. וראובן זה לא נהנה מחלק רחל ולא חסרה דכיון שהבית מחזיק ח׳ אמות ויש בו דין חלוקה ד׳ אמות לכל אחד ואחד כדאמרי׳ בסוכה אע״פ שנשתמש ראובן בתוך הבית לא מצי למימר אפוטרופוס הא אתהנית דכיון דחצי הבית של ראובן הוה ליה כגברא דלא עביד למיגר ולא מצי אמר ליה נמי חסרת את רחל דכיון דלא מיחה ראובן ביד אביה להכניס איש אחד בחלקה להעלות לה שכר ולא מיחה לחלוק הבית אשתכח דלא חסרה כלום. וכיון שהדין כך שיתנו שניהם המס ראובן ורחל נמצא שעל שניהם לחקור זמן המס וכיון שלא חקרו הפסידו שניהם. ואם באת לחלוק ולומר ראובן זה קרוי גברא דעביד למיגר והוא נהנה. דכי אמור רבנן גברא דלא עבוד למיגר הני מילי שיש לו בית מיוחד לו לבדו ונכנס לדור בחצר חבירו שאין לו חלק בה. אבל ראובן זה שאין לו בית חלוק לעצמו אלא הוא שותפו מיקרי גברא דעביד כדתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר ר״א בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. ובכניסה גרידא שהוא משתמש תשמיש עראי הוא דפליגי ופסקי הלכה כר״א בן יעקב. אבל בתשמיש קבוע לכ״ע אסורים כדקתני סיפא ושניהם מלהעמיד שם ריחיים ותנור ומלגדל תרנגולים. ודירת ראובן נמי תשמיש קבוע וקרוי נהנה. אי אפשר לומר כן דהא מוקמינן לה מחלוקת שאין בה כדי חלוקה הילכך כל חד וחד נהנה מחבירו שאין החצר ראויה לשניהם. אבל בית זה כבר אמרנו שיש בו דין חלוקה. ואפילו אם ת״ל רישא דמתני׳ היא דאוקימנא כשאין בה דין חלוקה. אבל בסיפא דמיירי בתשמיש קבוע מודו בה תרווייהו אפי׳ ביש בה דין חלוקה איירי. אלמא אפילו כי האי גוונא מיקרי כל אחד נהנה משל חבירו. לא קשיא לן ולא מידי. דגבי איסור נדר וקונם ושבועה אפילו במידי דאית ביה הנאה פורתא אסור. אבל גבי ממונא מיקרי לא עביד למיגר ואינה חשובה הנאה כיון דפלגא דידיה. ועוד אפילו כי ילפת ממונא מאיסורא. והוי זה נהנה. הא קיי״ל כר״א דאמר הדר בחצר שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר. ואוקמי׳ בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. אלמא כיון דלא חסריה ליכא לן למיחש במאי דאתהני. ובדין הוא דגבי נדרים דמיתסר בהנאה לחודה אע״ג דלא חסריה לפי שהמדיר הדירו בהנאה ואע״ג דלא מחסיר ביה המדיר:

ואם יעלה על לב איש להקשות מפרק הפרה דתנן היה מדלה מים מן הבור ובא חבירו ואמר הנח לי ואני אדלה. כיון שהניחו משתמש פטור. ר״א בן יעקב אומר עד שימסור לו דליו. ואוקמי׳ שם דביש ברירה פליגי דר״א סבר יש ברירה ורבנן סברי אין ברירה. ואזדו לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר וכו׳ אלא לא פליגי אלא בתשמיש עראי הואיל דמדמי ליה לשותפין דמיירי בכניסה לחודא. אבל בתשמיש קבוע שרוצה לדלות ממנו חדש או שנה. אפי׳ ר״א בן יעקב מודה שהניחו משתמש פטור. ובא לדמות מעשה דראובן לברייתא זו. ולומר כאן שראובן זה משתמש בעל הבית בקביעות נעשה שואל בחלקה של רחל ועליו מוטלת שמירת הקרקע לחקור אחר זמן המס דהא שואל חייב באונסין. ואפילו בשאילת הקרקע שלא נתמעטו הקרקעות מדין שואל כמו שנתמעטו בשומר חנם ובשומר שכר. שהרי אנו רואין בבור זה שנתחייב בחלק שותפו משום שאלה. וכיון שלא עשה ראובן כך חייב לשלם כל העלילה. לא ס״ד דבור זה אין בו דין חלוקה דמצי למימר בשלי אני משתמש הילכך כי פליגי בתשמיש עראי של שעה דס״ל לר״א בן יעקב דכיון דתשמיש עראי הוא יש לומר יש ברירה ובחלקי אני משתמש ולא נתחייבתי בחלקך אלא בתשמיש קבוע דאין בו דין חלוקה. וזה אומר לו הנח לי ואני אדלה אפילו ר״א בן יעקב מודה דעושה שואל בחלק שותפו דהא לא מצי משתמיש תשמיש קבוע בחלקו אלא א״כ משתמש בכל הבור. וגבי ראובן זה נמי אם הבית אין בו דין חלוקה מודה אני שאין יכול ראובן לומר בחלקי אני משתמש תשמיש קבוע. וכיון שדר בו בלא דעת רחל ובלא דעת אביה ולא אמר להם הנח לי שאני משתמש כדאמר גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו ונהנה ומחסרהו שאם לא היה בבית היה איש נכרי דר בו ומעלה שכר לשניהם. כמו כן עכשיו שראובן בבית יתן לרחל שכירות המניעה לחלקה. ומ״מ אין עלילת המושל עליו לבדו שעל שניהם לפרוע מס לגוי ולחקור אחר הזמן:

אבל מאחר שהבית יש בו דין חלוקה אומר אני שאין ראובן חייב להעלות שכר לרחל מחצי הבית אבל שמעון חייב ליתן שכר לפי שהבתים נשכרים שהרי שמעון זה נהנה וגם חיסר את רחל. שאם לא היה שמעון בבית היתה רחל משכרת חלקה לאיש אחר וקיי״ל השוכר בית מראובן ונמצא הבית של שמעון מעלה שכר לשמעון. ולא מצי למימר ראובן בחלקי הכנסתיו לפי שהבית של ראובן ורחל הוא. וכל הדר בו צריך להעלות שכר לשניהם. וכיון שראובן היה בחלקו. ע״כ בחלק רחל היה. וגם אין יכול לומר מי יאמר שאם לא נכנסתי היתה רחל משכרת הבית לאחרים. דא״כ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו נמי יאמר לבעל חצר מי יאמר שאם לא נכנסתי לחצרך שהיית משכירו לאחרים. אלא כיון דקיימ׳ לאגרא יכול אפוטרופוס לומר אילו ידע יעקב שראובן לא היה רוצה ליתן כל המס היה משכיר חלק רחל לאחרים:

הלכך צריך שמעון להעלות מס לרחל. מיהו אין עלילת זמן מס של חלק רחל מוטלת לא על ראובן ולא על שמעון אלא על יעקב אבי רחל דמריה דארעא הוא דיהיב טסקא ואין אחריות שמירת קרקע מוטלת על שמעון. שאעפ״י שהעמידני בדין שוכר שנותן שכירות. שהרי לא על מנת ליתן שכירות לרחל נכנס שמעון זה בבית שהרי שלא מדעת נכנס בו אלא שאין מכריחין אותו ליתן שכירות לפי שהבית עשוי לשכר. וכיון שראובן לא התנה עם יעקב ורחל כלום אין עליו אחריות ומשפט השוכרים והו״ל כשומר חנם שמתנה להיות פטור מלשלם. ועוד אפילו אם היה עליו דין שוכר אין אחריות דין שמירת קרקע עלי׳. לפי שהשוכר בין דינו כש״ח בין כש״ש שניהם פטורין מידי שמירה אצל קרקע כדתנן אלו דברים שאין להם כו׳ שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם. וכיון שהוא כן הרי אחריות קרקע על הבעלים עצמן וראובן ודחל יפייסו את הגוי. ואחרי כן בא אפוטרופוס של רחל והעמיד את שמעון בדין וטענו אתה דרתה בבית בחלק רחל שנה אחת עם ראובן אחיך. והנני תובעך שכירות מחצי הבית כמו שנשכרים שאר בתים בעיר. השיב שמעון אני לא נכנסתי בבית אלא אשתי נכנסה בו חוץ מדעתי. ואני הייתי בבית אחר שמושכר בידי ולא עבר חדש אחד מיום שנכנסה אשתי בבית רחל עד שיצאתי לדרך רחוקה אלא שמעתה קרוב באתי ומצאתי את אשתי בבית רחל ונכנסתי עמה. וכיון שלא נכנסתי אני תחילה אלא אשתי. איני משגיח בכניסתה ואיני רוצה לטעון בשבילה. וענה אפוטרופוס שלה. אשתך לדעתך נכנסה ובשובך גלית דעתך דניחא לך שנכנסה בבית אע״פ שאותו בית שהיה מושכר לך תחילה בידך היה ולא רצית לדור בו:

דעתי נוטה שחייב שמעון ליתן שכירות לרחל מחצי הבית. דבית של רחל קאי לאגרא. ושמעון זה עביד למיגר שהרי השכירה אשתו אותו האחד לשוכר שנזדמן לה תחילה חייב ליתן שכר לשמעון. ומה שטען שמעון אשתי היתה בבית ואני הלכתי לדרכי ורוצה לפטור עצמו בתורת עבד ואשה פגיעתן רעה. לאו כל כמיניה. דאילו גבי חבלות שהאשה עושה לא מצינו שבעל מתחייב אבל בדירת אשתו בעל מתחייב מכניסתה לחופה וכל ימי היותה תחתיו. ואע״ג דתנן מי שהלך למד״ה ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר (איבד מעותיו) הניח מעותיו על קרן הצבי והלכתא כחנן. הא לא דמיא דכי אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי היינו כשפרנס אותה בסתם ולא נתן לה מעות לשם הלואה. וכשבא הבעל וטוען זה שפרנסה כשנתתי לאשתך מעות להתפרנס אמרתי בלבבי לשם הלואה ועתה אומר שלם לי. יכול הבעל לומר כיון שלא פירשת בעת מתן מעות לשם הלואה אני נותן לך. ודאי לשם מתנה נתנו לה ואיני חייב לפרוע לך כלום. אבל אם פירש ואמר מלוה אני לך את אלו המעות חייב הבעל לפרוע לו בשובו. (דתנן) דתניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר שיושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה. אלא הרי שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ועמדה ומיאנה. ואמר טעמא דמיאנה הא לא מיאנה משלם. וטעמא מאי משלם כיון שהבעל חייב במזונותיה וזה בא והלוה לה מעות למזונותיה חייב לשלם דכאילו הלוה לבעל עצמו דמי דהא אם יש נכסים לבעל ואתא איהי קמי דבי דינא וקא תבעה למזונותיה קיי״ל פוסקין מזונות לאשת איש לוותה ואכלה נמי מדמי לה לב״ד שפסקו המזונות לאשת איש. ואשת שמעון נמי שדרה בבית רחל בהיות שמעון בארץ מרחק. כיון שהבעל חייב להעמיד לה בית דירה מעלה שכר לרחל כאילו הוא עצמו דר. וליכא למימ׳ כיון שהיתה אשת שמעון בבית שנה אחת ואין רחל מוחה בידה הרי הוא כמשאלת חלק ביתה. והויא לה כעמד אחד ופירנס את אשתו ששתיקת רחל כמחילה. (וגם) אצל אשת שמעון אינה שתיקה דקטנה הוית ואין שתיקה כמחילה וגם על שתיקת אביה אינה מפסדת שכירותה. דכיון דאין נכסי קטנה ראוים לאביה ואין לו זכות בהם כבושתה וכפגימתה וכמציאתה וכסף קידושיה אינו נעשה שליח כדי לחוב לה דאין חבין לאדם אלא בפניו. והויא לה אשת שמעון כדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וכן מצינו בכ״מ כשזה מהנה וזה נהנה אעפ״י שאין המהנה יודע בהנאתו לחבירו ואין הנהנה יודע כשההנאה מגעת לידו חייב לשלם דמי הנאתו למהנה ובלבד שיהא בו חסרון למהנה דהוה ליה זה נהנה וזה חסר. דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם. והא הכא דהשוכר לא ידע בהנאתו לבעל הבית כדקתני לעשות בשלו. ובעל נמי לא ידע בשעה שקיבל הנאה מן השוכר וקתני חוזר ונוטל מבעל הבית מה שהנאהו. ואין בעל הבית יכול לומר לשוכר לא אתן לך כלום שלא בקשתיך לשכור לי פועלים. שמעון זה נמי שלא ידע שקבל הנאה זו שנכנסה אשתו בבית רחל ורחל נמי לא ידעה בהנאותה לשמעון שהרי קטנה היא חייב שמעון הנהנה לשלם שכירות לרחל המהנאה כיון דרחל חסירה בהנאה זו. ולא מצי שמעון למימר כיון שלא ידעתי בהנאה זו שנהנית אשתי ולא פייסתי להנאותה ליתן לה דירה לא אתן כלום. כמו שאינו יכול לומר לא בקשתי לך להלוות מעות למזונותיה. ועוד תנן לקמן נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית. ואמרי׳ בגמ׳ היכי נפלה רב כהנא אמר שהחליקה במימי רגליה. רבא אמר שדחפוה חברותיה. והא הכא דנהנה לא ידע בקבלת הנאתו. ומהנה נמי לא ידע בההנאותו לחבירו דהא באונס נפלה וקתני משלמת מה שנהנית. הכא נמי לא שנא:

ומה ששמעון אומר שאשתי נכנסה שלא מדעתי שהרי היה לה בית אחר. אינו נאמן בכך כיון שבפניו אשתו נכנסת בבית ולא שמענו עליו שמיחה בה לאו כל כמיניה. ועוד שבשובו מדרך נכנס עם אשתו בבית ולא חזר לביתו הראשון גילה דעתו שניחא ליה שאשתו בבית רחל וניחא ליה שהשכירתו לאחרים. הילכך כיון שקיבל השכירות מאותו צריך הוא ליתנו לרחל שהרי אשתו חייב׳ להחזיר לה השכירות דתניא מי שהלך למדינת הים ב״ד יורדין וזנין ומפרנסין את אשתו. ואם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות:

וזה השיב ר׳ יצחק בר אשר זצ״ל הלוי:

מה שכתב חביבי שאין עלילת המס חלק של רחל מוטלת לא על ראובן ולא על שמעון. בזה אני רואה את דבריך. שלא מצינו שתהא נתינת המס מוטלת על הדר אלא על בעל הקרקע כמו שאמרת דמריה דארעא יהיב טסקא. לפי שאין נתינת המס תלוי בדירת הבית דאפילו לא ידור בו. בעל המס תובע המס משלו ואם לא יתן המס הימנו יעליל עליו. לפיכך אין רחל יכולה לומר לו אתה גרמת שהעליל הגוי בשביל המס. אבל שכירות הבית נראה בעיני ששניהם ראובן ושמעון שדרו בבית חייבין להעלות שכר לרחל מחלקה ששניהם נשתמשו בו. ואם היה ראובן דר לבדו בבית היה חייב להעלות שכר לרחל מכל חלקה שהרי נשתמש בכל הבית. ואם היה די לו בחצי הבית היה לו להושיב ב״ד ולחלוק הבית קודם שנכנס בו. ואפי׳ הוא גברא דלא עביד למיגר כמו שאמרת שהיה לו דיי בחצי הבית. ואין הפטור תלוי אלא בדלא קיימא לאגרא דאמר ליה מאי חסרתיך. אבל חצר דקיימא לאגרא אפילו גברא דלא עביד למיגר חייב דהא חסריה. ואתה אמרת לבסוף דחצירו דקיימא לאגרא הוא. ומה שאמרת דבגמ׳ דנדרים (חסר כאן):

כהדיוט מדעת דמי. פרש״י ז״ל שהרי יש דעת שכינה ואינו מחוור דשלא מדעת דהדיוט אינו דוקא כשלא ידע שזה דר בביתו אלא אפילו ידע נמי דינא הכי דהא לא חסרו ושלא מדעת אורחא דמלתא נקט אלא ה״ק כהדיוט מדעת ומתנה עמו שיעלה לו שכר הוא שכן אמרה תורה שלא יהנה אדם בלא מעילה וכן פר״ח ז״ל וז״ל כדרבה דאמר שכירות הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי.

כהדיוט מדעת דמי. פירש הקונטרס וכו׳. וקשה דהא לאו בידיעה תליא מילתא אלא במחאתו ושלא מדעתו דקאמר אורחא דמילתא נקט. אלא הכי פירושו הקדש שלא במחאה כהדיוט במחאה דמי שכבר מיחה הכתוב שלא יהנו מן ההקדש. הר״ר ישעיה ז״ל.

והרשב״א ז״ל כתב דהכי קאמר כהדיוט מדעת ומתנה עמו שיעלה לו שכר הוא שכן אמרה תורה שלא יהנה אדם בלא מעילה. ע״כ.

כמעשה שנעשה בהדיוט (בחולין) מדעת דמי [נחשב], כלומר, כאילו ידע חבירו ולא הסכים שייכנס לרשותו. כי ההקדש שייך לקדוש ברוך הוא, ואצלו אין שייך לומר שלא מדעת, ולכן כל הנהנה מן ההקדש — הרי הוא מועל, ואין להסיק מכאן לגבי דברים אחרים.

is similar to an action involving non-sacred property belonging to an ordinary person, which was performed with the owner’s knowledge and against his wishes. This is because consecrated property belongs to the Almighty, and it is therefore meaningless to speak of a situation where the owner is unaware of what is being done. Consequently, anyone who derives benefit from consecrated property is in violation of the prohibition of misuse, but it cannot be inferred from this that one who resides in another’s courtyard without his knowledge must pay him rent.

מאמרים באתר אסיף

בירור בדין אשו משום חציו ומשום ממונו / אהד שלי ומשה יעקב גמליאל (בלכתך בדרך כב, כרם ביבנה תשס״ד)

תחילתו בפשיעה וסופו באונס בנזיקין / הרב אהרון בק (אורות עציון לג, אור עציון תשס״ב)

תחילתו בפשיעה וסופו באונס / בעז אשל והלל רוטקוף (מאבני המקום י, בית אל תשנ״ו)

תחילתו בפשיעה וסופו באונס - בבא קמא לעומת בבא מציעא / גלעד שטרן וצמח דוד שלוס (שערים לתלמוד א, אורות שאול תשע״ה)

כי תצא אש - עיון פיגורטיבי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בסוגיית אשו משום חציו או משום ממונו / חיה ברמה (דרישה 2, בר אילן|המדרשה תשע״ז)

תחילתו בפשיעה וסופו באונס / ישי אנגלמן (מעליות ל, מעלה אדומים תשע״ג)

זה נהנה וזה לא חסר / נחום שוורצמן (שעלי דעת א, שעלבים תשל״ב)

סיכום סוגיית קופצת / שמעון בן שחר (מאבני המקום יד, בית אל תשס״ג)

רי״ףתוספותאור זרוערשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא לְמָרֵי בַּר מָר בְּעִי מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר אוֹ לָא אַדְּהָכִי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא.

Rabbi Abba bar Zavda sent a message to Mari bar Mar saying: Raise the following dilemma before Rav Huna: Does one who resides in another’s courtyard without his knowledge need to pay him rent or not? In the meantime, before he was able to respond to the question, Rav Huna died.

רי״ףראב״ןאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אם הוא עביד לאוגורי^א, שכבר השכירוהו הבעלים פעם ופעמים^ב, אע״ג דהוא גברא דלא עביד לאוגורי דאית ליה ביתא אוחרי חייב להעלות לו שכר. אבל אי לא קיימא לאוגורי אפילו עביד למיגר זה הדר אינו צריך להעלות לו שכר דמה חיסרו ומה הזיקו. דאמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן ונמצאת שהיא של שמעון מעלה שכר לשמעון אע״פ דשלא מדעת שמעון דר בו. תרתי, רישא קאמר דאינו צריך להעלות שכר וסיפא קאמר דצריך להעלות. לא קשיא הא דאמר צריך דקיימא לאגרא, והא דאמר אינו צריך דלא קיימא לאגרא דלא חסריה מידי. והוא דאין הבית חדש, אבל אם הבית חדש דחסריה שחרתא דאשייתא שמשחיר כותלי הבית מעלה לו מה שחסרו^ג.

א. אולי צ״ל ׳אם היא עבידא לאוגורי׳ וכ״מ מהמשך הלשון ׳שכבר השכירוהו׳. ועי׳ מש״כ היש״ש להלן בהערה סג.

ב. וכ״כ רבינו במס׳ ב״מ דין סה עמ׳ קצה: שהעמידוה בעליה לכך שהיו משכירין אותה לאחרים.

ג. ולא כל הנאתו. עיין להלן בהערה סא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלח ליה [לו] ר׳ אבא בר זבדא למרי בר מר: בעי מיניה [שאל אותו] את רב הונא: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר, או לא? אדהכי [בינתיים] נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רב הונא לפני שהספיק לענות על השאלה.

Rabbi Abba bar Zavda sent a message to Mari bar Mar saying: Raise the following dilemma before Rav Huna: Does one who resides in another’s courtyard without his knowledge need to pay him rent or not? In the meantime, before he was able to respond to the question, Rav Huna died.

רי״ףראב״ןאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) א״לאֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא הָכִי אָמַר אַבָּא מָרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב ^אאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר בַּיִת מֵרְאוּבֵן מַעֲלֶה שָׂכָר לְשִׁמְעוֹן שִׁמְעוֹן מַאי עֲבִידְתֵּיהּ הָכִי קָאָמַר נִמְצָא הַבַּיִת שֶׁל שִׁמְעוֹן מַעֲלֶה לוֹ שָׂכָר.

Rabba, son of Rav Huna, said to him in response to the question that was asked of his father: So did my father, my Master, say in the name of Rav: He does not need to pay him rent. And he also stated another halakha: One who rents a house from Reuven must pay rent to Shimon. The Gemara is puzzled: Shimon? What does he have to do with this? The Gemara explains: This is what he is saying, i.e., what he means: If it is discovered that the house he rented did not actually belong to Reuven but rather it was Shimon’s, he must pay rent to Shimon.

א. א רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ג׳:ט׳
טור חושן משפט שס״ג:ו׳
שולחן ערוך חושן משפט שס״ג:ו׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ג׳:ט׳

טור חושן משפט שס״ג:ו׳

שולחן ערוך חושן משפט שס״ג:ו׳

השוכר בית מראובן – ונמצא אותו הבית כי לשמעון הוא, משלם הדר בו שכירות לשמעון. וכן השוכר בית מבעלי העיר ונמצאו בעלין משלם השכירות לבעליו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין צריך להעלות לו שכר – ועוד אמר אבא מרי דהשוכר בית מראובן כו׳ ונמצאת בית של שמעון והוא שכרה מראובן מעלה שכר לשמעון.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון – ואוקימנה דקימא לאגרא דאי לא קימא לאגרא אף על פי ששכר מראובן כיון שהבית נמצא של שמעון ושמעון לא עביד לאוגורי פטור שהרי¹ גברא דעביד למיגר אי חצר לא קימא לאגרא פטור. והכא נמי אף על גב דאוגר מראובן כיון דלאו דיליה הות כמאן דליתיה לההוא אוגרא דמי וכיון דשמעון מריה דביתא לא עביד לאוגורי פטור.

1. כן בכ״י ירושלים 131. בכ״י ששון 557: ״שכרי״.

(ג-ד) הכי קאמר נמצא בית של שמעון מעלה שכר לשמעון ואוקימנא בדקיימא לאגרא. ומכאן שמענו שאע״פ שזה ירד לתוכה על דעת שכירות כיון שלא שכרה מן הבעלים הרי חזר דינו לדין הדר בחצר חברו שלא מדעתו וזה נהנה וזה לא חסר הוא ופטור והיכא שנתן כבר שכירות לראובן לעולם מוציאין אותו ממנו שהרי השכיר מה שאינו שלו ואפשר דנותנו לשמעון דהיאך עושה סחורה בביתו של זה ואע״פ שאינו עומד לשכ׳ כיון שיורד לה בתורת שכירות ופר׳ כבר זכה בו ראובן לשמעון ואפשר שמוציאין מראובן ומחזירין לשוכר ולא לשמעון שיכול לומר מאי חסרתיך.

מי ששכר בית מראובן ונמצא שהוא של שמעון אם היה חצר שאינו עומד להשכיר פטור שהרי ראובן אין לו בה כלום ושמעון לא השכירו לו וכל הדר בחצר חברו שלא מדעתו אם אין חצרו עשויה להשכיר פטור ומ״מ אם היתה עשויה להשכיר מעלה השכר לשמעון ואם פרעו לראובן שמעון מוציא מידו ויחזור הוא ויתבע לראובן וכן הדין בשכרו מבני העיר במחשבת שאין לו בעלים ונמצאו לו בעלים:

מי שירד לחורבה של חברו שלא ברשות ובנה שם בית ודר בה אם מצד הבנין הם נזקקים לדין אם רוצה לפרוע שמין לו ויד הבונה על התחתונה אם לשבח אם להוצאה ואם לא נתפייס עמו וגדר בה בעל הקרקע שנמצא שגלה דעתו שכבר הוא רוצה במה שבנה הלה שמין לו ויד הבונה על העליונה ומ״מ יכול הבונה לומר עצי ואבני אני נוטל וכן האחר יכול לומר לו טול עציך ואבניך ודבר זה יתבאר במסכת בבא מציעא אבל לענין העלאת שכר הואיל ולא היה בנוי לא היה עומד להשכיר ומ״מ אם היה משכירה קודם בנינו בדמים קלים לדלת עם הארץ ולגרים המתגוררים בכאן אנו אומרים לבונה שיתפשר עמו מאותו שכירות ואם אינו רוצה נזקקים לו ואם לא היה משכירה כלל פטור מכל וכל:

מי שכנס לתוך שלו ובנה והקצה מקום מרשותו לרשות הרבים כדי להשתמש בו להרבה דברים והרי מן הסתם הופקר לרשות הרבים להלך בו אלא שהוא מונעם מלעשות שם שום קבע והוא מיחד שם כל מה שהוא רוצה דרך קבע ואין בני רשות הרבים יכולים לעכב עליו ומתוך כך הרי זה חצר הניזק ובהמה שאכלה פירותיו לשם חייבת בנזק שלם ואע״פ שהיה לנו לומר שזה כמפקיר רשותו ולא הפקיר בורו שהוא חייב בנזקי הבור הואיל והפקיר רשותו כמו שהתבאר שהם אומרים הואיל והורשנו בהליכה עליך לשמור את בורך והיה לנו לומר בכאן בדרך זה הואיל ויש לנו רשות להלך שמירת פירותיך עליך אין הנדון דומה לראיה שהבור אין הבהמה מרגשת בו ונופלת אבל בזו הרי מדעתה היא אוכלת והואיל ואותו רשות מיוחד לו לפירות לענין שן הרי הוא כחצר הניזק ומעתה אם הוחלקה בהן יראה לי שפטור הואיל ולא הפקירו לגמרי ולגבי שן הוא חצר הניזק אין מחייבין אותו בכך:

אמר ליה [לו] רבה בר [בן] רב הונא בתשובה לשאלה זו: הכי [כך] אמר אבא מרי [מורי] משמיה [משמו] של רב: אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון. ותוהים: שמעון מאי עבידתיה [מה מעשהו], מה עניינו של שמעון כאן? ומסבירים, הכי קאמר [כך אמר], כך היתה כוונתו: אם נמצא שהבית ששכר מראובן באמת אינו שייך לו, אלא של שמעון הוא — הדייר מעלה לו שכר לשמעון.

Rabba, son of Rav Huna, said to him in response to the question that was asked of his father: So did my father, my Master, say in the name of Rav: He does not need to pay him rent. And he also stated another halakha: One who rents a house from Reuven must pay rent to Shimon. The Gemara is puzzled: Shimon? What does he have to do with this? The Gemara explains: This is what he is saying, i.e., what he means: If it is discovered that the house he rented did not actually belong to Reuven but rather it was Shimon’s, he must pay rent to Shimon.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) תַּרְתֵּי ^בהָא דְּקָיְימָא לְאַגְרָא הָא דְּלָא קָיְימָא לְאַגְרָא.

The Gemara questions this statement: Did Rav Huna state two contradictory halakhot? On the one hand he says that one who resides in a courtyard without the owner’s knowledge does not need to pay rent, but on the other hand he says that if it is discovered that the true owner of a rented house was someone else, and therefore the tenant was living in another’s courtyard without the owner’s knowledge, he is obligated to pay him rent. The Gemara resolves the difficulty: This second halakha, which stated that he is obligated to pay rent, is referring to a courtyard that stands to be rented out, while that halakha, which stated that he is not obligated to pay rent, is referring to a courtyard that does not stand to be rented out.

ב. ב רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ג׳:ט׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ג
טור חושן משפט שס״ג:ט׳-י׳
שולחן ערוך חושן משפט שס״ג:ט׳-י׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרוערשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ג׳:ט׳

סמ״ג מצוות עשה ע״ג

טור חושן משפט שס״ג:ט׳-י׳

שולחן ערוך חושן משפט שס״ג:ט׳-י׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תרתי – בתמיה כלומר תרתי מילי קאמר דסתרן אהדדי דהאי דשכר בית שמעון מראובן הוה ליה דר בחצר שמעון שלא מדעת שמעון וקאמר צריך להעלות לו שכר ורישא קאמר אין צריך.

הא דקיימא לאגרא – מעלה שכר לשמעון דהוה ליה זה נהנה וזה חסר.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 3]

רש״י בד״ה הא דקיימא כו׳ חסר הדר כו׳ הד״א:

ח״מ שס״ג הא דקיימא לאגרא והא דלא קיימא. ותימה למה לא העמיד שניהם דלא קיימא לאגרא והשוכר בית מראובן דמעלה שכר לשמעון לפי שבשכרה מראובן גילה בדעתו שהיה חפץ ליתן שכר כדאמרינן בבבא בתרא רבי יוסי אומר אם עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל לפי שגילה בדעתו וכו׳ והא דקאמר משמיה דרב אינו צריך להעלות לו שכר כגון שדר שלא מדעתו ולא גילה שהיה חפץ לשכרה. וי״ל דהכא לא חשיב גלוי דעת אצל שמעון כי לא כיון לשכור וליתן שכירות אלא לראובן ולא לשמעון. גליון.

בגמרא תרתי הא דקיימא לאגרא והא דלא קיימא לאגרא. לכאורה יש לדקדק לפי התוספ׳ לעיל דבגברא דלא עביד למיגר פטור אפילו בחצר דקיימא לאגרא א״כ ה״ל לשנויי הכא הא בגברא דעביד למיגר והא בגברא דלא עביד למיגר ואידי ואידי בחצר דקיימא לאגרא ונראה לפרש דלק״מ דלא מצינו לאוקמי הכי דבלישנא דברייתא קתני נמצא חצר של שמעון מעלה לו שכר א״כ משמע דבחדא גברא גופיה נקט שני דינים דבתחילה אינו מעלה שכר ולבסוף מעלה לשמעון אבל לפי מאי דמשני לענין החצר א״ש דבתחילה ששכרה מראובן היתה חצר דלא קיימא לאגרא כגון שראובן זה אינו רגיל להשכיר חצירות שלו אבל כשנמצאת אותו החצר גופא של שמעון אפ״ה משלם שכר לשמעון כיון ששמעון זה רגיל להשכיר חצירות שלו וא״כ הוי לגבי דידיה חצר דקיימא לאגרא ודו״ק:

ותוהים: תרתי [שתים]?! שתי הלכות סותרות זו את זו הוא אומר?! שהרי מצד אחד הוא אומר שהדר שלא מדעת הבעלים אינו חייב להעלות לו שכר, ומצד שני הוא אומר שאם התברר שבעל הבית היה אחר, והוא גר בחצר שלא מדעתו — חייב להעלות לו שכר! ומשיבים: הא [זו], ההלכה השניה שמעלה לו שכר, מדברת בחצר דקיימא לאגרא [שעומדת להשכרה], הא [וזו], ההלכה שנאמר בה שאינו מעלה לו שכר, עוסקת בחצר דלא קיימא לאגרא [שאינה עומדת להשכרה].

The Gemara questions this statement: Did Rav Huna state two contradictory halakhot? On the one hand he says that one who resides in a courtyard without the owner’s knowledge does not need to pay rent, but on the other hand he says that if it is discovered that the true owner of a rented house was someone else, and therefore the tenant was living in another’s courtyard without the owner’s knowledge, he is obligated to pay him rent. The Gemara resolves the difficulty: This second halakha, which stated that he is obligated to pay rent, is referring to a courtyard that stands to be rented out, while that halakha, which stated that he is not obligated to pay rent, is referring to a courtyard that does not stand to be rented out.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרוערשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) אִתְּמַר נָמֵי א״ראָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב וְאָמְרִי לַהּ אָמַר ר׳רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב הוּנָא הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר בַּיִת מִבְּנֵי הָעִיר מַעֲלֶה שָׂכָר לַבְּעָלִים בְּעָלִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ הָכִי קָאָמַר נִמְצְאוּ לוֹ בְּעָלִים מַעֲלִין לָהֶן שָׂכָר.

It was also stated: Rabbi Ḥiyya bar Avin says that Rav says, and some say that Rabbi Ḥiyya bar Avin says that Rav Huna says: One who resides in another’s courtyard without his knowledge does not need to pay him rent, and one who rents a house from the residents of the city must pay rent to the owners. The Gemara is puzzled: Owners? What do they have to do with this? The case concerns one who rents a property from the residents of the city, i.e., the house is public property. The Gemara explains: This is what he said: If it is discovered that the house did have owners and was not public property, the renters must pay rent to those owners.

רי״ףרש״יאור זרועפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הדר בחצר חבירו – דלא קיימא לאגרא שלא מדעת אין צריך להעלות שכר.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרש״י בד״ה והדר בחצר חבירו דלא קיימא לאגרא וכו׳ זה מוכרח דאי בדקיימא לאגרא לא שייך לפוטרו משום ושאי׳ יוכת שער או ביתא מיתבא יתיב שהרי אם השכירו לאחרים היה ניצול ג״כ מאלו הטעמים ואפ״ה היה נוטל שכר עליה:

שם בפרש״י בד״ה דקמשתמש בע״ה בציבי ותיבני וכו׳ והא דלא מפרש איפכ׳ משום דלשון הדר בחצר חבירו לא משמע כן אלא דירה ממש ועיין מ״ש הת״ח בזה:

בתוספות בד״ה ובמחזרת פי׳ בקונטרס וכו׳ וקשה לפירושו דלעיל אמרינן כיון דאורחיה למיכל וכו׳ עכ״ל. לעיל גבי סוגיא דאילפא דמשני בקופצת ופרש״י דמשונה הוא הוי מצי לאקשויי הכי א״ו דנראה לרש״י דדוקא בברחא אמרינן כיון דאורחא למיכל אורחא למיסרך אבל לא בשאר בהמות כמ״ש לעיל וא״כ ה״ה הכא נראה לרש״י שאין דרך שום בהמה להחזיר פניה כלל ולאכול בחיזור והוי משונה וק״ל:

ומעירים: באופן דומה אתמר נמי [נאמר גם כן] על ידי אמורא אחר, אמר ר׳ חייא בר אבין אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ חייא בר אבין אמר רב הונא: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו — אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מבני העיר מעלה שכר לבעלים. ושואלים: בעלים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם], כלומר, מה עניינם כאן? הלא מדובר בשוכר מבני העיר, כלומר, מנכסי העיר! ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר]: אם נמצאו לו לבית בעלים, שאינו שייך לבני העיר — השוכרים מעלין להן לבעלים שכר.

It was also stated: Rabbi Ḥiyya bar Avin says that Rav says, and some say that Rabbi Ḥiyya bar Avin says that Rav Huna says: One who resides in another’s courtyard without his knowledge does not need to pay him rent, and one who rents a house from the residents of the city must pay rent to the owners. The Gemara is puzzled: Owners? What do they have to do with this? The case concerns one who rents a property from the residents of the city, i.e., the house is public property. The Gemara explains: This is what he said: If it is discovered that the house did have owners and was not public property, the renters must pay rent to those owners.

רי״ףרש״יאור זרועפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) תַּרְתֵּי הָא דְּקָיְימָא לְאַגְרָא הָא דְּלָא קָיְימָא לְאַגְרָא.

The Gemara wonders about this: Did he state two contradictory halakhot? The Gemara answers: This second halakha, which stated that he is obligated to pay rent, is referring to a courtyard that stands to be rented out, while that halakha, which stated that he does not need to pay rent, is referring to a courtyard that does not stand to be rented out.

רי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואף כאן יש לתמוה: תרתי [שתים] שתי הלכות סותרות זו את זו?! ומשיבים: הא [זו], ההלכה השניה עוסקת בחצר דקיימא לאגרא [שעומדת להשכרה], וכיון שכך נמצא שהבעלים מפסידים על ידי הדייר אם אינו משלם, הא [זו], ההלכה הראשונה מדברת בחצר דלא קיימא לאגרא [שאינה עומדת להשכרה], וכאן זה נהנה וזה לא חסר.

The Gemara wonders about this: Did he state two contradictory halakhot? The Gemara answers: This second halakha, which stated that he is obligated to pay rent, is referring to a courtyard that stands to be rented out, while that halakha, which stated that he does not need to pay rent, is referring to a courtyard that does not stand to be rented out.

רי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) אָמַר רַב סְחוֹרָה אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אֵין צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיהו כ״ד:י״ב} וּשְׁאִיָּה יוּכַּת שַׁעַר אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי לְדִידִי חֲזֵי לֵיהּ וּמְנַגַּח כִּי תוֹרָא רַב יוֹסֵף אָמַר בֵּיתָא מְיַתְּבָא יָתֵיב.

Rav Seḥora says that Rav Huna says that Rav says: One who resides in another’s courtyard without his knowledge does not need to pay him rent because it is stated: “Desolation remains in the city, and the gate is stricken unto ruin” (Isaiah 24:12), i.e., a house that is not lived in will collapse at some point due to neglect. Consequently, one who lives inside an otherwise uninhabited house is providing a service to the homeowner, as he maintains the house and prevents it from falling apart. Mar bar Rav Ashi said: I saw this ruin and it gores like an ox, i.e., it is devastating. Rav Yosef stated a similar idea: A home that is lived in is settled and safeguarded, while a home that is not lived in has no one to look after it and maintain it.

רי״ףרש״יאור זרוערשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנאמר ושאיה יוכת שער – שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו והלכך זה שעמד בו ההנהו. לישנא אחרינא בית שהוא שאוי ויחיד מאין אדם יוכת שער מזיקין מכתתין אותו.

ביתא מיתבא יתיב – בית שהוא מיושב בדירת בני אדם יתיב ישובו קיים לפי שהדרין בתוכו רואין מה שהוא צריך ומתקנין אותו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר ושאייה יוכת שער ורב יוסף אמר ביתה חמותבנא מיתבא. אני תמיה דמשמע הכא דדוקא משום דבעל החצר נהנה במקצת כרב הונא או כרב יוסף הא לאו הכי לא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור וכולה שמעתין משמע דכל שאינו חסר וזה נהנה פטור כההיא דהמקיף את חברו וכההיא דנטל אבן או קורה דהות דייקי׳ מינה לעלמא דהדר בחצר חברו שלא מדעתו דחייב הא למ״ד פטור אף זה הי׳ פטור ור׳ יוחנן נמי לא אשגח ביה בר׳ אבהו דאמרה משמיה דשמואל ואמרינן טעמא משום דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת הא הדיוט דכותה אע״פ שנהנה בשוה פרוטה פטור אע״ג דבעל אבן וקורה לא מתהנו בכלום ע״י כן.

ושמא נאמר כי על כל פנים יש הפסד קצת בבתים מחמת דריסת רגל הדיורין אלא שהריוח שמצילין אותה משאיה עולה כנגד הפסד זה וממנה שאם היו כבר אנשי ביתו או אנשים אחרים דרים בה מחמת בעל הדירה ובא אחר ודר בה מעלה לו שכר והיינו דקאמר איכא בינייהו דקא משתמש ביה בתיבני ובציבי ובהא דאיכא בין רב הונא ורב יוסף דהיינו דמשתמש ביה בתיבני וציבי מסתברא דאזלינן לקולא דלא ידעינן הלכתא כמאן והוי קולא לתובע וחומרא לנתבע ולא מפקינן ממונא אלא בראיה והריא״ף ז״ל לא פסק בה כלום.

אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חבירו וכו׳. משום שנאמר ושאייה יוכת שער ורב יוסף וכו׳. אני תמה דהכא משמע דדוקא משום דבעל החצר נהנה במקצת כרב הונא או כרב יוסף הא לאו הכי לא אמרינן זה נהנה וזה אינו חסר פטור וכולה שמעתין משמע דכל שאינו חסר וזה נהנה פטור כההיא דהמקיף את חבירו וכההוא דנטל אבן או קורה דהוה דייקינן מינה לעלמא דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דחייב הא למאן דאמר פטור אף זה היה פטור ורבי יוחנן נמי לא אשגח ביה ברבי אבהו דאמרה משמיה דשמואל ואמרי טעמא משום דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת הא הדיוט דכוותה אף על פי שנהנה בשוה פרוטה פטור ואף על גב דבעל אבן או קורה לא מתהני בכלום על ידי כן. ושמא נאמר כי על כל פנים יש הפסד קצת בבתים מחמת דריסת רגל הדיורים אלא שהריוח שמצילין אותם משאייה עולה כנגד הפסד זה. וממנה שאם היו כבר אנשי ביתו או אנשים אחרים דרים בה מחמת בעל הדירה ובא אחר ודר בה מעלה לו שכר והיינו דקאמר איכא בינייהו דקא משתמש ביה בתיבני וציביי. הרשב״א ז״ל.

ורבינו ישעיה תירץ וז״ל ושמא אמוראי נינהו ואליבא דרב הונא. וריב״א תירץ דלעיל מיבעיא ליה בין כשהבעל הבית נהנה בין כשאין בעל הבית נהנה וכל הני דמייתי למיפשט בעיין אי בנהנה בעל חצר מייתי למיפשט להך גיסא ואי בשאין נהנה מייתי למיפשט לאידך גיסא. ע״כ.

עוד כתב הרשב״א ז״ל וז״ל ובהא דאיכא בין רב הונא ורב יוסף דהיינו דמשתמש ביה בתבנא וציבי מסתברא דאזלינן לקולא דלא ידעינן הלכתא כמאן והוי קולא לתובע וחומרא לנתבע ולא מפקינן ממונא אלא בראייה והרי״ף לא פסק בה כלום. ע״כ.

ולענין פסק הלכה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא אינו חייב להעלות לו שכר וכו׳. וטעמא דמילתא משום דלא חסר ולא מידי ולא עוד אלא שמרויח בעל הבית בכך דביתא מיתב יתבא ומשום הכי הוי טעמא דאף על גב דהוו בה תיבנא וציבי ופנינהו לצד אחד שיהיה פטור מלתת לו שכר. מיהו אי הוה משתמש בה בתיבנא וציבי והוה עייל התם זימנא או תרתי ביומא ואזל האי ופנינהו ודר בה ובתר הכי תפס מארי ביתא מיניה שיעור אגרא כיון דלא איפסקא הלכתא כחד מהני לישני אית לן למימר דלא מפקינן מיניה דמצי אמר טעמא הוא דהדר בחצר חבירו אינו צריך להעלות לו שכר משום ושאייה יוכת שער דכיון דלא עיילי בה כלל מתקלקלה כי אויר הדרים והבלתם מחזק הקירות והנסרים של הבנין וגם הקורות ומאחר שהייתי נכנס שם בכל יום די היה לבית בכך ואתה קלקלת אותה בישיבתך בה יותר ממה שהיתה מתקלקלת הילכך אי תפס שיעור ההוא קלקולא לא מפקינן מיניה מיהו אגרא מעליא מפקינן מיניה דמארי ביתא אף על גב דתפס דזה נהנה וזה אינו חסר היא. ועוד דלישנא בתרא הוא דביתא מיתב יתבא ומדינא לית ליה למיהב ליה אגרא כלל וצריך עיון. הר״מ מסרקסטה ז״ל.

ושאייה יוכת שער כו׳ פרש״י שד כו׳ מכתת שער כו׳. עכ״ל ותלה חורבן הבית בשער כי שם מתחיל החורבה כדאמרינן פרק עגלה ערופה כי מתחיל חורבה בסיפא מתחיל כו׳ ע״ש ועוד י״ל לפי הסוגיא דהכא דשער נאמר על מקום הפתוח וקאמר שהשד יכה במקום סתום מן הבית להיות פרוץ מקום פתוח כשער ודו״ק:

גמ׳. ושאיה יוכת שער. וקשה הרי כבר פסקה הגמרא שאין צריך להעלות לו שכר. עיין בראשונים. ויש מתרצים שמדובר באופן שיש שחרוריתא דאשייתא ומהראוי לחייבו עבור החסרון המעט. אלא מאחר שהדר ההנה לבעה״ב בהנאה מועטת חסרון זה מתבטל בהנאה זו, וחזר להחשב כזה נהנה וזה לא חסר ופטור. ולפי״ז צריכים בי״ד להעריך תמיד את ההנאה כנגד החסרון ולקבוע איזה עדיף.

אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו — אין צריך להעלות לו שכר, משום שנאמר: ״ושאיה יוכת שער״ (ישעיה כד, יב), כלומר, השממה מכתתת=שוברת את שערי הבתים, שבית שאינו מיושב מתמוטט, ולכן הדר בבית עושה על ידי כך טובה גם לבעל הבית, בכך שהוא שומר את הבית מהרס. אמר מר בר רב אשי: לדידי חזי ליה [אני ראיתי אותו] את ״שאיה״ זה, ומנגח כי תורא [ונוגח הוא כמו שור]. רב יוסף אמר: ביתא מיתבא [בית מיושב] מבני אדם — יתיב [מיושב, מתוקן ושמור הוא], ובית שאין אנשים יושבים בו — אין דואגים לו.

Rav Seḥora says that Rav Huna says that Rav says: One who resides in another’s courtyard without his knowledge does not need to pay him rent because it is stated: “Desolation remains in the city, and the gate is stricken unto ruin” (Isaiah 24:12), i.e., a house that is not lived in will collapse at some point due to neglect. Consequently, one who lives inside an otherwise uninhabited house is providing a service to the homeowner, as he maintains the house and prevents it from falling apart. Mar bar Rav Ashi said: I saw this ruin and it gores like an ox, i.e., it is devastating. Rav Yosef stated a similar idea: A home that is lived in is settled and safeguarded, while a home that is not lived in has no one to look after it and maintain it.

רי״ףרש״יאור זרוערשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּקָא מִשְׁתַּמַּשׁ בֵּיהּ בְּצִיבֵי וְתִיבְנָא.

The Gemara asks: What is the difference between what Rav said and what Rav Yosef said? The Gemara answers: The difference between them is with regard to a house that the homeowner uses to store wood and straw. The house is not empty and desolate but there is nobody living in it. According to Rav Yosef’s reasoning, a squatter there would not have to pay rent to the homeowner.

רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דקמשתמש בו – בעל הבית בציבי ותיבנא שהיו עציו ותבנו בתוכו וזה הלך ודר בו משום שאיה ליכא הואיל ומשתמשין בו משום ביתא מיתבא איכא דאין זה ישוב וזה שדר בו יפה עשה וההנהו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] אם זה הטעם או זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] במקרה שאותו מקום בו נכנס הדייר קא משתמש ביה [משתמש בו בעל הבית] בציבי ותיבנא [בעצים ותבן] שמאחסן שם, שאמנם שממה אין כאן, אבל מצד שני אין דיירים יושבים במקום ואין בודקים ומתקנים את קילקוליו, ולפי הטעם השני הדר בו אינו צריך לשלם דמי שכירות לבעלים.

The Gemara asks: What is the difference between what Rav said and what Rav Yosef said? The Gemara answers: The difference between them is with regard to a house that the homeowner uses to store wood and straw. The house is not empty and desolate but there is nobody living in it. According to Rav Yosef’s reasoning, a squatter there would not have to pay rent to the homeowner.

רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) ^גהָהוּא גַּבְרָא דִּבְנָה אַפַּדְנָא אַקִּילְקַלְתָּא דְיַתְמֵי אַגְבְּיֵהּ רַב נַחְמָן לְאַפַּדְנֵיהּ מִינֵּיהּ לֵימָא קָסָבַר רַב נַחְמָן הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר הָהוּא מֵעִיקָּרָא קַרְמְנָאֵי הֲווֹ דָּיְירִי בֵּיהּ וְיָהֲבִי לְהוּ לְיַתְמֵי דָּבָר מוּעָט א״לאֲמַר לֵיהּ זִיל פַּיְּיסִינְהוּ לְיַתְמֵי וְלָא אַשְׁגַּח אַגְבְּיֵהּ רַב נַחְמָן לְאַפַּדְנֵיהּ מִינֵּיהּ.:

The Gemara relates: There was a certain man who built a mansion [apadna] on a garbage heap [akilkalta] belonging to orphans, and Rav Naḥman confiscated his mansion from him as he did not pay the owners of the property. The Gemara asks: Shall we say that Rav Naḥman holds that one who resides in another’s courtyard without his knowledge must pay him rent? The Gemara rejects this: No, there is no proof taken from this case, because it was a unique situation. In that case Carmanians, nomadic tribes, were initially living on the property, and they would pay the orphans a small amount for the use of the land, and when this man built his mansion he removed the Carmanians from there. Rav Naḥman had said to the man who built the mansion: Go and appease the orphans with regard to their lost income, but he did not pay attention to the ruling. Therefore, Rav Naḥman confiscated his mansion from him.

ג. ג סמ״ג מצוות עשה נ׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותאור זרוערשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג סמ״ג מצוות עשה נ׳

ההוא גברא דבנא אפדנא אקיקילתא דיתמי, ואגביה רב נחמן לאפדניה מיניה – להשתלם השכירות ממנו.

לימא קסבר הדר בחצר חבירו בלא דעתו צריך להעלות שכר. לא אלא משום דמעיקרא קרמנאי הוו יתבי בההוא קיקילתא והוו יהבי ליתמי דבר מועט. ואמר ליה רב נחמן זיל פייסינהו ליתמי לא אשגח ביה ואגבי לאפדנא מיניה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אקילקלתא – אשפה דמתרגמינן אקילקלתא מאשפות ירים אביון (תהלים קיג).

קרמנאי – שם אומה. ל״א קדמונאי קדמונים היו יושבין בו ומעלים שכר ליתומים והוה ליה קיימא לאגרא.

והכי נמי דן רב נחמן דהיכא דקיימא לאגרא מעלה שכר, דההוא גברא דבנא אפדנא אקילקלתא דיתמי אגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה ונתן ליתומים בשביל שכר דירה שדר על הקרקע שלהם. [ואמ׳]⁠^א לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא קיימא לאגרא כי הכא דחורבא הוות וצריך להעלות שכר ולהכי חייב, לא, להכי חייבם משום דקיימא לאגרא שהרי בעודה חורבא קרמנאי^ב [הוו דיירי ביה] ויהיבו ליה ליתמי דבר מועט. ואמר ליה רב נחמן לההוא דבנא אפדנא זיל פייסינהו ליתמי ותן להם אותו מועט שהיו הראשונים נותנין להן^ג ולא אשגח ואגבייה רב נחמן אפדניה מיניה ונתן ליתומים עד שיפייסם.

א. כך כנ׳ בכת״י.

ב. כך בכת״י. בד״פ קדמנאי. ועי׳ רש״י.

ג. כדעת הנמוק״י בשם הרמ״ה ודלא כתוס׳ ד״ה ויהבי ורא״ש (וטושו״ע סי׳ שסג לענין שחרוריתא דאשייתא) דבכה״ג חייב לפרוע כל הנאתו.

ויהבי להו ליתמי דבר מועט – ומחמת כן חייב לשלם מה שנהנה אע״פ שלא חיסר כל כך וכן מוכח כולה שמעתין כדאמרינן לעיל משום שחרוריתא דאשייתא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרינן: אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. תמיהא לי היכי דמי אי כבר גבה יציאותיו מיתמי ההוא גברא דלא פייס להו מאי קא סבר ומאי אמר לן דההיא אפדנא לא קיימא לאגרא לבתר דבנאיה ומאי צריכי נמי לטעמא דמעיקרא קדמונאי הוו יהבי להו ליתמי דבר מועט. ואי עדיין לא גבה ההוא גברא יציאותיו מיתמי מאי קאמר זיל פייסינהו לימא ליה זיל גבי להו ומדוחק יש לי לומר דכיון שירד לקרקע של יתומים ובנאה מדעתו ואע״פ שהיא עשויה ליבנות כל שהן קטנים א״א לומר לגבות יציאותיו מהן עד שיגדלו ושמא אפילו לכשיגדלו יאמרו לו טול עציך ואבניך לפיכך אומרים לו לזה שיפייס את היתומים מחמת שכירות הבתים מעתה שלא יהיו היתומים נפסדים וכשיגדלו יגבה יציאותיו ועוד צריכא לי תלמוד משום דאי מההיא טעמא האיך חייב רב נחמן בשכר האפדנא די לו שיתן ליתומים כמה שהיו נותנין להן אותן קדמונאי ממה נפשך שאם יאמרו לו היתומים לכשיגדלו טול עציך ואבניך נמצא זה עומד בצל קורתו ואין להם ליתומים אלא שכר קרקעית׳ של קולקלתא ואם יתרצו היתומים באותו בנין הם יתחייבו לפרוע לו יציאותיו וינכה להם במותר השכירות שיש בין מה שהיו נותנין קדמונאי לשכירות כל האפדנ׳ ושמא נאמר דכל שהוציא יציאות בקרקע של יתומים דעתו שלא יהא נפרע מהם עד שיגדלו ויהיו בני פרעון וחזרו היציאות עליהם כחוב ויפרע זה שכירות כל האפדנא מעתה שאלו דר בהן עכשיו בלא פריעת שכירות אף נמצא נפרע מן היתומים מעתה כנ״ל.

הא דקא מהדר ליה מעיקרא קדמונאי הוו דיירי בה ויהבי להו ליתמי דבר מועט. קושטא דמלתא קאמר אבל בודאי בר מן דין הו״ל לחיובה משום שחרוריתא דאשיתא וכדאמרן לעיל דאפילו רבנן אית להו הכי בעלמא ולא פליג עליה ר׳ יהודה אלא בבית ועליה ומשום דבית משתעבד לעליה כנ״ל.

הא דאמרי אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. תימה לי היכי דמי אי כבר גבה יציאותיו מיתמי האי גברא דלא מפייס להו מאי קסבר ומאי אמר לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו מעלה לו שכר מאי קאמר ומאי אמר לן דההוא אפדנא לא קיימא לאגרא לבתר דבנוה ומאי צריכי לטעמא דמעיקרא קדמונאי הוו יהבי להו ליתמי דבר מועט ואי עדיין לא גבה ההוא גברא יציאותיו מיתמי מאי קאמר זיל פייסינהו לימא ליה זיל גבי להו. ומדוחק יש לי לומר דכיון שירד לקרקע של יתומים ובנאה מדעתו ואף על פי שהיא עשויה ליבנות כל שהן קטנים אי אפשר לגבות יציאותיו מהם עד שיגדלו ושמא אפילו שיגדלו יאמרו לו שקול עציך ואבניך לפיכך אומרים לו לזה שיפייס את היתומים מחמת שכירות הבתים מעתה שלא יהו היתומים נפסדים וכשיגדלו יתבע מהם יציאותיו. ועוד צריכה לי תלמוד משום דאי מההיא טעמא האיך חייבו רב נחמן בשכר האפדנא די לו שיתן ליתומים כמה שהיו נותנים להם אותם קדמונאי ממה נפשך שאם יאמרו לו היתומים לכשיגדלו טול עציך ואבניך נמצא זה עומד בצל קורתו ואין להם ליתומים אלא שכר קרקעיתא של קלקלתו ואם יתרצו היתומים באותו בנין אז יתחייבו לפרוע לו יציאותיו ויגבה להם במותר השכירות שיש בין מה שהיו נותנין קדמונאי לשכירות כל האפדנא. ושמא נאמר דכל שהוציא יציאות בקרקע של יתומים דעתו שלא יהא נפרע מהם עד שיגדלו ויהיו בני פרעון וחזרו היציאות עליהם בחוב ויפרע זה שכירות כל האפדנא מעתה שאלו דר בהם עכשיו בלא פריעת שכירות אף נמצא נפרע מהיתומים מעתה. כן נראה לי. הרשב״א ז״ל.

הא מוקי מהדר ליה מעיקרא קדמונאי הוו דיירי בה וכו׳. קושטא דמילתא קאמר אבל בודאי בר מן דין הוה ליה לחיוביה משום שחרוריתא דאשייתא וכדאמרינן לעיל דאפילו רבנן אית להו הכי בעלמא ולא פליגי עליה דר׳ יהודה אלא בבית ועלייה ומשום דבית משועבד לעלייה. כן נראה לי. הרשב״א ז״ל.

מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] שבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי [ארמון על אשפה שהיתה שייכת ליתומים]. אגביה [גבה] רב נחמן לאפדניה מיניה [את ארמונו ממנו], כלומר, החרים ממנו את הבנין, משום שלא שילם לבעלים. ושואלים: לימא קסבר [האם לומר שסבור] רב נחמן כי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר? ודוחים: לא, אין זאת הוכחה, לפי שכאן היה מקרה מיוחד, ההוא מעיקרא קרמנאי הוו דיירי ביה [באותו מקום בתחילה בני שבטים נודדים היו מתגוררים בו] ויהבי להו ליתמי [והיו נותנים ליתומים] דבר מועט עבור השימוש במקום, וכשבא אותו האיש ובנה את המקום פינה משם את הקרמנאים. אמר ליה [לו] רב נחמן לבונה הארמון: זיל פייסינהו ליתמי [לך פייס אותם, את היתומים] ותן להם מה שהיו רגילים לקבל, ולא אשגח [השגיח] בו ולא עשה זאת, על כן אגביה [הגבה] רב נחמן לאפדניה מיניה [את ארמונו ממנו].

The Gemara relates: There was a certain man who built a mansion [apadna] on a garbage heap [akilkalta] belonging to orphans, and Rav Naḥman confiscated his mansion from him as he did not pay the owners of the property. The Gemara asks: Shall we say that Rav Naḥman holds that one who resides in another’s courtyard without his knowledge must pay him rent? The Gemara rejects this: No, there is no proof taken from this case, because it was a unique situation. In that case Carmanians, nomadic tribes, were initially living on the property, and they would pay the orphans a small amount for the use of the land, and when this man built his mansion he removed the Carmanians from there. Rav Naḥman had said to the man who built the mansion: Go and appease the orphans with regard to their lost income, but he did not pay attention to the ruling. Therefore, Rav Naḥman confiscated his mansion from him.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותאור זרוערשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) כֵּיצַד מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית וְכוּ׳.: אָמַר רַב וּבְמַחְזֶרֶת וּשְׁמוּאֵל אָמַר ^דאֲפִילּוּ מַחְזֶרֶת נָמֵי פָּטוּר.

§ The mishna teaches: Under what circumstances does the owner of the animal pay for the benefit that his animal derived? If the animal ate produce in the public square in the area before the storefronts, the owner of the animal pays for the food from which it benefits. If the animal ate from food placed at the side of the public square, which is not a public thoroughfare, the owner of the animal pays for what it damaged, as the legal status of that area is like that of the property of the injured party. Rav said: When the mishna says that the owner of the animal pays for what it damaged, it is referring to a case where the animal turns its head to reach the food but the animal itself is standing completely inside the public domain and it eats while standing there. And Shmuel said: Even if it is standing in the public domain and it turns its head to eat from food placed at the side of the public square, its owner is also exempt, as the animal itself is in the public domain.

ד. ד רמב״ם הלכות נזקי ממון ג׳:ט׳
סמ״ג מצוות עשה ס״ז
טור חושן משפט שצ״א:ט׳
שולחן ערוך חושן משפט שצ״א:ט׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ד רמב״ם הלכות נזקי ממון ג׳:ט׳

סמ״ג מצוות עשה ס״ז

טור חושן משפט שצ״א:ט׳

שולחן ערוך חושן משפט שצ״א:ט׳

מתני׳ מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה. אמר רב ובמחזרת – כגון שיש חנויות פתוחות בצדדין של רשות הרבים והיתה מהלכת ומחזרת ראשה וחוטפת בפיה מן הפתחים ואוכלת. ושמואל אמר אפילו מחזרת פטורה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב ובמחזרת – ראשה מרחבה לצידה של רחבה ואכלה פירות קתני מתניתין דמשלמת מה שהזיקה אע״ג דכולה קיימא ברחבה.

פטורה – הואיל וגוף הבהמה קאי ברחבה דאורחה הוא להחזיר ראשה ושן ברה״ר היא.

ובמחזרת – פי׳ בקונטרס דדוקא במחזרת אבל אכלה בלא חיזור כגון שצידי הרחבה בולטין ואכלה מאותה בליטה משלמת מה שנהנית בפי׳ אחר של רש״י פירש דמחזרת חייבת משום קרן דמשונה הוא וקשה לפירושו דלעיל אמרינן כיון דאורחיה למיכל ליפתא אורחיה נמי לסרוכי ולמיסק הכא נמי אורחיה לחזור ואפילו לעלות בצידי רחבה ועוד דמשלמת מה שהזיקה משמע נ״ש ועוד דמשמע בסמוך דחיובא דמקצה מקום לרה״ר כחיוב מחזרת ונראה לר״י דצידי רחבה חשיבי חצר הניזק שכל אחד יש לו רשות להניח פירותיו כנגד פתח ביתו בצידי רחבה ולרב אפילו במקום שיכול לאכול בחיזור חשיב חצר הניזק וחייבת נזק שלם מטעם שן ולשמואל מקום שיכולה לאכול בחזרה חשיב לה כרשות הרבים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובמחזרת. כתבו בתוספות פירש הקונטרס דוקא במחזרת וכו׳. האי דלא נקט אפילו במחזרת לפי שבא למעט אם אכלה בלא חיזורי כגון שצידי רחבה בולטין וכו׳ כמו שכתוב בתוספות. הרא״ש ז״ל.

עוד כתבו בתוספות בפירוש אחר של רש״י ז״ל פירש דמחזרת חייבת משום קרן וכו׳. וקשה לפירושו וכו׳. ועוד דאם כן טפי הוי מה שנהנית ממה שהזיקה דמה שנהנית הוי דמי שעורים בזול כל זוזא חשבינן ליה בארבעה דנקי ומה שהזיקה לא הוי אלא חצי נזק. מיהו מצינן למימר דמה שנהנית לעולם משלמת ואם חצי נזק יותר משלמת יותר. הרא״ש ותלמיד הר״פ ז״ל.

ורבינו ישעיה ז״ל תירץ דהא לא קשיא דשמא הא דקתני מתניתין משלמת מה שהזיקה קאי אדיוקא דמתניתין דמדקתני ואם נהנית משמע הא אם לא נהנית כגון שאכלה דברים הרעים פטורים ועלה קאמר אבל אכלה בצידי הרחבה אפילו דברים הרעים הוי ליה קרן ומשלמת מה שהזיקה כדין קרן והשתא הוי לשון מה שהזיקה להוסיף. עד כאן.

עוד הקשה תלמיד הר״פ ז״ל לפירוש רש״י דכולה מתניתין קיימא לפרושי שן ואת אמרת תולדה דקרן. ע״כ.

עוד קשה לפירוש רש״י דמשמע דחיוב מחזרת כחיוב דשמואל היכא דשבקתיה לרחבה. הרא״ש ז״ל.

יש מפרשים בחיוב המחזרת טעם אחר והוא שהחזרה משונה אצלם ובאים בחיובה מטעם קרן. ויראה לי לדעתם שמה שאמר משלמת מה שהזיקה פירוש לפי מה שהזיקה ומכל מקום דוקא חצי נזק כדין קרן. ולא עוד אלא שהם פוסקים כרב לחייב במחזרת ממה שאמרו בגמרא איכא דאמרי מחזרת לכולי עלמא חייבת. ועיקר הדברים כמו שכתבנו שהלכה כשמואל ואף על פי שבכל מקום אנו אומרים הלכה כאיכא דאמרי אני אומר שבכאן הרי בסוף הסוגיא אמרו מחזרת או כרב או כשמואל שהורה שהמחלוקת עדיין במקומה עומדת ורב ושמואל בדיני הלכה כשמואל. הרב המאירי ז״ל.

לכך נראה כמו שפירש רש״י ז״ל במהדורא בתרא דמתוך הרחבה משלם מה שנהנית משום דלא הוי ובער בשדה אחר אבל מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה דהוי שן בחצר הניזק דשפיר קרינן ביה ובער בשדה אחר לפי שאותם צדי רחבה גבוהים ויש להם רשות לבעלים להניח שם פירותיהם ומכל מקום לאו מיוחדת לשניהם קרינן ביה שהרי כיון שהניח אחד מהם שם פירותיו אין האחר רשאי לשטוח שם פירותיו וגם אין רשאין להניח לבהמות ללכת שם דאם לא כן הוה ליה לזה ולזה לשוורים דפטורין משן ורגל ולהכי מיקרי צידי הרחבה חצר הניזק. תלמיד הר״פ ז״ל.

וכתב עוד רבינו ישעיה ז״ל לפי פירוש זה דמאי דאמרינן בגמרא ובמחזרת כלומר אף במחזרת הויא חצר הניזק וכל שכן אי אזלא בצידי הרחבה דאין לה רשות להלך שם. והא דנקט במחזרת דמשמע דוקא במחזרת הכי פירושו דוקא במחזרת אבל אם תהיה גבשושית גבוהה ברשות הרבים ואכלה שם בלא חזור אורחיה הוית ומשלמת מה שנהנית. עד כאן.

וזה לשון הגליונות לפירוש ב׳ של רש״י ז״ל שפירש מחזרת חייבת משום קרן נראה לי דשבקה לרחבה וקיימא בצידי הרחבה לשמואל הוי נמי משונה כיון דצידי הרחבה הוא מקום בולט ועלתה ועמדה עליו הוי משונה וחייב משום קרן. ומה שהקשו התוספות על פירוש רש״י מההיא דאורחיה למיכל ליפתא נראה למורי הרב שאינו קשה דדילמא רבא דאמר התם אורחיה למסלק סבירא ליה כשמואל דהכא דמחזרת אורחיה הוא והתם נמי הוי אורחיה. וי״ל לדעת התוספות שאין לתרץ דההיא דליפתא סבירא ליה כשמואל במחזרת דאורחיה דדילמא הוי איפכא דסבירא ליה כשמואל בקיימא בצידי הרחבה דהוי שנוי והוי קרן כדפירשתי כיון שהוא בולט הילכך ליכא למימר דסבר כשמואל על כן מקשינן אליבא דרב. אבל קשה על פירוש הקונטרס שפירש שעל ידי חיזור הוי משונה והוי קרן דיחלק בדידה ולא יאמר מצידי הרחבה במה דברים אמורים שמשלמת מה שהזיקה במחזרת אבל בלא מחזרת משלמת מה שנהנית. וי״ל דפשיטא ליה דאם אכלה מתוך הרחבה על ידי חיזור דהוי משונה והוי קרן אבל בצידי הרחבה איצטריך לאשמועינן רבותא דסלקא דעתך אמינא כיון דמקום צר הוא שאינה יכולה לאכול אלא על ידי חיזור חשוב אורחא והוי שן ופטורה ברשות הרבים קמשמע לן כיון דאכלה על ידי חיזור משונה הוא והוי קרן וחייבת אף על גב דהוי ברשות הרבים. וא״ת יחלק הכל בצידי הרחבה בין מחזרת ללא מחזרת. ושמא בצידי הרחבה אין רגילות בלא חיזור. ונראה לתרץ עוד דברחבה אין שייך חיזור דאפילו אם תחזור מכל מקום דרכה לשם אבל בצידי רחבה שאין דרך הילוכה כלל אין דרכה לדחוק עצמה לחזור. גליון.

ועוד יש לומר דהכי פירושו דמתניתין תוך רחבה משלמת מה שנהנית היכא שהיא רגילות בלא חיזור ובצידי רחבה דהוי כאלו פירש בחיזור כי סתם צידי רחבה תמיד בחיזור. תלמידי הר״ר ישראל.

עוד הקשו בתוספות דמשלמת מה שהזיקה משמע נזק שלם פירוש משום דקאי על כיצד השן מועדת דאיירי בנזק שלם. עוד כתבו בתוספות ולשמואל מקום שיכולה לאכול בחזרה חשיב לה כרשות הרבים. תימה תפשוט ממתגלגל שפירש רש״י אי אזלינן בתר מקום הבהמה או בתר מקום האכילה דהכא קאמר שמואל דאזלינן בתר מקום הבהמה ופטורה. וי״ל דההיא בעיא דלעיל לא ישאל אותה לפי איכא דאמרי. אבל קשה אם כן מה צריך לומר שמואל דקיימא בצידי הרחבה דאז משלמת מה שהזיקה נימא ברשות הרבים שמשלמת מה שנהנית במקום שיכולה לאכול בחיזור דחשיב רשות הרבים אבל במקום שאינה יכולה לאכול אפילו בחיזור משלמת מה שהזיקה ואם כן מה צריך לומר שמואל דקיימא בצידי הרחבה. וי״ל שכך דעת התוספות דהיכא שיכולה לאכול על ידי חיזור חשיב רשות הרבים אפילו שבקה לה לרחבה וקיימא בצידי הרחבה אבל היכא שאינה יכולה לאכול אפילו על ידי חיזור חשיב רשות הניזק הילכך צריך להעמיד דקיימא בצידי הרחבה דאז משלמת מה שהזיקה אבל לרב אפילו במקום שיכולה לאכול בחיזור חשיב רשות הניזק אבל אם יכולה לאכול בלא חיזור חשיב רשות הרבים ומשלמת מה שנהנית. ע״כ לשון הגליון.

קשה בין לרב בין לשמואל למה נקט תוך רחבה יחלק הכל בצידי רחבה לרב בלא מחזרת ולשמואל אפילו במחזרת. ונראה דהפירוש כן לרב מתוך הרחבה פירוש שעומדת ברחבה ואוכלת בצידי הרחבה בלא חיזור דהוי כאלו אוכלת תוך הרחבה ולשמואל אתי שפיר טפי דהכי פירושו מתוך הרחבה אפילו במחזרת אם עומדת תוך הרחבה ואוכלת משלמת מה שנהנית.

תוס׳ בד״ה ובמחזרת פי׳ כו׳ ונראה לר״י דצידי רחבה חשיבי חצר הניזק כו׳ ולרב אפי׳ במקום שיכול לאכול בחיזור כו׳ עכ״ל ר״ל דצידי רחבה גופא לכ״ע הוי חצר הניזק ורב הוסיף דאפי׳ בעומדת ברחבה אם אינה יכולה לאכול משם בלא חיזור חשיב חצר הניזק אבל במקום שיכולה לאכול בלא חיזור אינו חשיב חצר הניזק גם לפר״י כנראה מדבריהם לקמן וק״ל:

א שנינו במשנה: כיצד משלמת מה שנהנית — אם אכלה מתוך הרחבה, שהיא רשות הרבים — משלמת מה שנהנית. אכלה מצידי הרחבה — משלמים הבעלים כל מה שהזיקה, כאילו הזיקה ברשות הניזק. אמר רב: מה שאמרו שמשלם כל מה שהזיקה, מדובר במחזרת, כלומר, שהבהמה עצמה עומדת ברחבה ומפנה את ראשה הצידה ואוכלת שם. ושמואל אמר: אפילו מחזרת נמי [גם כן] פטור לפי שהבהמה עצמה מצויה ברשות הרבים.

§ The mishna teaches: Under what circumstances does the owner of the animal pay for the benefit that his animal derived? If the animal ate produce in the public square in the area before the storefronts, the owner of the animal pays for the food from which it benefits. If the animal ate from food placed at the side of the public square, which is not a public thoroughfare, the owner of the animal pays for what it damaged, as the legal status of that area is like that of the property of the injured party. Rav said: When the mishna says that the owner of the animal pays for what it damaged, it is referring to a case where the animal turns its head to reach the food but the animal itself is standing completely inside the public domain and it eats while standing there. And Shmuel said: Even if it is standing in the public domain and it turns its head to eat from food placed at the side of the public square, its owner is also exempt, as the animal itself is in the public domain.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) וְלִשְׁמוּאֵל הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דִּמְחַיֵּיב כְּגוֹן ^הדִּשְׁבַקְתַּהּ לִרְחָבָה וַאֲזַלָה וְקָמָה בְּצִידֵּי רְחָבָה.

The Gemara asks: But according to the opinion of Shmuel, how can you find a case in which the owner is liable to pay for all of the damage caused when his animal ate from food placed at the side of the public square, as indicated by the mishna? The Gemara answers: For example, when an animal leaves the public square and goes and stands at the side of the public square, and eats the food stored there. In that case its owner certainly pays for what it damaged, as this area is comparable to the property of the injured party.

ה. ה רמב״ם הלכות נזקי ממון ג׳:ט׳
סמ״ג מצוות עשה ס״ז
טור חושן משפט שצ״א:ט׳
שולחן ערוך חושן משפט שצ״א:ט׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ה רמב״ם הלכות נזקי ממון ג׳:ט׳

סמ״ג מצוות עשה ס״ז

טור חושן משפט שצ״א:ט׳

שולחן ערוך חושן משפט שצ״א:ט׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וקמה בצידי רחבה – שאין דרך שוורים ללכת שם הלכך לאו כר״ה דמי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולדעת שמואל היכי משכחת לה דמחייב [איך מוצא אתה אפשרות שיתקיים דין המשנה שמתחייב] נזק שלם על מה שאוכלת בהמה בצידי הרחבה? ומשיבים: כגון דשבקתה לרחבה ואזלה וקמה [שהניחה הבהמה את הרחבה לגמרי והלכה ועמדה] בצידי רחבה, שבמקרה כזה בוודאי משלם כל מה שהזיקה, שהרי זה ברשות הניזק.

The Gemara asks: But according to the opinion of Shmuel, how can you find a case in which the owner is liable to pay for all of the damage caused when his animal ate from food placed at the side of the public square, as indicated by the mishna? The Gemara answers: For example, when an animal leaves the public square and goes and stands at the side of the public square, and eats the food stored there. In that case its owner certainly pays for what it damaged, as this area is comparable to the property of the injured party.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּאַפֵּי נַפְשָׁהּ מַחְזֶרֶת רַב אָמַר חַיֶּיבֶת וּשְׁמוּאֵל אָמַר פְּטוּרָה וְלִשְׁמוּאֵל מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דִּמְחַיְּיבָא כְּגוֹן דִּשְׁבַקָה לִרְחָבָה וַאֲזַלָה וְקָמָה בְּצִידֵּי רְחָבָה.

And there are those who teach this halakha as an independent dispute and not as an explanation of the mishna: If an animal is standing in the public domain and turns its head to eat from food placed at the side of the public square, Rav says: Its owner is liable, and Shmuel says: Its owner is exempt. The Sages asked: But according to the opinion of Shmuel, with regard to that which was said in the mishna, that its owner pays for what it damaged, how can you find a case in which its owner will be liable? The Gemara answers: For example, when an animal leaves the public square and goes and stands at the side of the public square, and eats the food stored there.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערשב״אשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ומשלמת מה שהזיקה היכי משכחת לה כגון דשבקה לרחבה ואזלה וקם בצידי רחבה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

באפי נפשה – לאו אמתניתין.

מחזרת – שהחזירה ראשה ואכלה בצידי רחבה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מחזרת רב אמר חייבת. כלומר אע״פ שהיא עומדת ברשות הרבים כל שחזרה ראשה ואכלה הרי היא כאלו אכלה מרשות הניזק לפי שכל אחד יש לו רשות להניח פירותיו בצידי הרחבה כל שאינה יכולה לאכול בלא חזור והלכך אם חזרה ראשה ואכלה משלם נזק שלם ושמואל אמר פטורה כלומר אלא מה שנהנית משום דס״ל דכל שהיא עומדת ברשות הרבים ומחזרת ואוכלת כאוכלת מתוך הרחבה ולא חשבינן צידי הרחבה כרשות הניזק אלא בשהניחה ברחבה והלכך בתוך צידי הרחבה ואכלה ורב נמי מודה שאין צידי הרחבה כרשות הניזק כשיכולה לאכול בלא חזור וזו היא ששנינו מפתח החנות משלמת מה שנהנית ואוקימנא אליבא דרב דקיימא בקרן זוית כלומר שיכולה לאכול בלא חזור שלא הי׳ לו להניח שם פירותיו אבל מתוך החנות שהוא רשות גמורה לניזק משלם מה שהזיקה ואע״פ שאוכלת בלא חזור וכן לא עשו צידי הרחבה ופתח החנות כרשות הניזק לרב אלא לגבי בהמה שדרכה לילך לעבר פניה ברחבה אבל אם היתה הבהמה טעונה גדיים שדרכן להיות פניהם פונים אל הצדדין חזרו צידי הרחבה כתוך הרחבה ואינן משלמין אלא מה שנהנו והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם רב אמר עקמה צוארה ואכלה משלם נזק שלם והתנן מפתח החנות משלמת מה שנהנית מן החנות משלמת מה שהזיקה מאי כדין א״ר יוסי תפתר בשהיתה חמור טעונה גדיים בשעת עברתן עקמו צואריהן ואכלו ופי׳ עקמו כאן פשטו צואריהן מעל גבי החמור ופי׳ פתח החנות כגון אלו שמניחין תריסי החנויות לפתח החנות וחוץ לחנות ומניחין פירות על התריסין ותדע לך דרבא דמחייב נזק שלם מחייב דהא במשלם מה שהזיקה קמיפלגי וללישנא קמא על מתני׳ קיימא פלוגתייהו ומתניתין מצידי הרחבה מה שהזיקה קתני וכבר כתבתי למעלה דכל היכא דקתני מה שהזיקה היינו נזק שלם וא״א לומר דמשלם חצי נזק ומשום דכל שאכלו מצידי הרחבה משונה הוא ותולדה דקרן תמה שכבר כתבנו למעלה שאי אפשר לומר כן דאין המקומות שינוי וכדמוכח עובדא דברחא דסליק אדנא ואכיל ליפתא וחייביה רבה נזק שלם אליפת׳ ואדנא משום דאורחיה למיכל ליפתא ועוד דבהדיא אמרוה בירושלמי כמו שכתבנו.

כגון דשבקה לרחבה ואזלא וכו׳. קשה דאם כן מצינו מקום אחד שחלוק בדינו כגון אם אוכלת בצידי הרחבה ועומדת בחוץ פטורה ואם הולכת בפנים חייבת באותו מקום. וא״ת דדוקא הולכת בפנים במקום שאינה יכולה לאכול מבחוץ אפילו בחיזור אם כן מצינו בצידי הרחבה חלוק וזה לא משמע במתניתין. לכן נראה דהאי דאמרינן דשבקה לרחבה פירוש שהוא גבוה ואין שום מקום בצידי הרחבה שיכולה לאכול אפילו בחיזור. תלמיד ה״ר ישראל ז״ל.

וזה לשון תלמיד הר״פ ז״ל כגון דשבקה לרחבה דאינה יכולה לאכול על ידי חיזור אלא אם כן הולכת שם והוי חצר הניזק. ע״כ.

גמ׳. מחזרת רב אמר חייבת וכו׳. רש״י על המשנה (יט:) מפרש שחייבת לשלם מה שהזיקה בצדי הרחוב הוא מדין קרן דהוי משונה. ועיין בתוס׳ (כא.) ד״ה ובמחזרת שהר״י חולק עליו וביאר שהחיוב בצדי רחבה ובמחזרת הוא מדין שן בחצר הניזק.

ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשה [ויש ששונים את השמועה, המחלוקת הזו בפני עצמה] ולא כפירוש למשנתנו. מחזרת ראשה לצידי הרחבה — רב אמר: חייבת, ושמואל אמר: פטורה. ושאלו: ולדעת שמואל מה ששנינו במשנה שמשלמת מה שהזיקה בצידי הרחבה היכי משכחת לה דמחייבא [כיצד מוצא אתה אותה שמחויב לשלם]? ומשיבים: כגון דשבקה לרחבה ואזלה וקמה [שהניחה את הרחבה והלכה ועמדה] בצידי רחבה.

And there are those who teach this halakha as an independent dispute and not as an explanation of the mishna: If an animal is standing in the public domain and turns its head to eat from food placed at the side of the public square, Rav says: Its owner is liable, and Shmuel says: Its owner is exempt. The Sages asked: But according to the opinion of Shmuel, with regard to that which was said in the mishna, that its owner pays for what it damaged, how can you find a case in which its owner will be liable? The Gemara answers: For example, when an animal leaves the public square and goes and stands at the side of the public square, and eats the food stored there.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערשב״אשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) מֵתִיב רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מִפֶּתַח הַחֲנוּת מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ פְּשִׁיטָא בְּמַחְזֶרֶת וְקָאָמַר (מָר) מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית אִין מַה שֶּׁהִזִּיקָה לָא.

Rav Naḥman bar Yitzḥak raises an objection to this explanation of Shmuel’s opinion: The mishna says that if the animal ate produce from the entrance of the store, its owner pays for the benefit that the animal derived, as the status of a store entrance is like that of the public domain. How can you find these circumstances? It is obvious that the discussion in this case concerns an animal that turns its head from the public domain to the entrance of the store, and the Master says that the owner of the animal pays for the benefit that the animal derived. Evidently, for the benefit that the animal derived, yes, this is what the owner pays, but he does not pay for that which it damaged.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ואותיב רב נחמן עליה דרב ממתני׳ מפתח החנות משלמת מה שנהנת – מאי לאו במחזרת וקתני מה שנהנת, אבל מה שהזיקה לא.

ופריק מתני׳ כגון דקיימ׳ זה פתח החנות בקרן זוית – כגון שהיה רחב הרחבה ו׳ אמות ובמקום אחר ד׳ אמות ובאותן ב׳ אמות פתח פתוח לחנות ובה פירות. והבהמה בדרך הילוכה פשטה ואכלה מאותו הפתח בלא חזרה, והשן ברשות הרבים בלא שינוי פטורה.

ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל: רב אמר עקמה צוארה ואכלה משלמת מה שהזיקה. והתנינן מפתח החנות משלמת מה שנהנת. תיפתר בשהיה חמור טעון גדיים ובשעת עברתן פשטו צואריהן ואכלו מפתח החנות. פי׳: לפי דרכם אכלו הגדיים בלא עקימת הצואר ועל כגון זה שנינו מה שנהנת.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשיטא במחזרת – דהא פתח חנות בתוך הרחבה ליכא ולא משכחת לה אלא במחזרת וקתני מה שנהנית כו׳.

מפתח החנות – הן תריסי החנויות שמניחין לפני החנויות כשפותחין אותן ונותנין שם פירות.

מה שנהנית – לא רצה להעמיד כגון שפתח החנות בולט לתוך הרחבה ויכולה לאכול בלא חיזור דמודה רב דפטור לפי שאין דרך החנות להיות בולט כל כך.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מפתח החנות. לא רצה לתרץ כגון שפתח החנות אינו גבוה כי סתם פתח חנות יש בו תריסי חנויות והם גבוהים. תלמידי ה״ר ישראל ז״ל.

היכי משכחת לה לאו במחזרת. שמשמע ליה דתריסי חנויות ממלאין צידי הרחבה לגמרי וכשהבהמה עומדת תוך הרחבה אינה יכולה לאכול בשום ענין (אלא) על ידי חיזור ולהכי פריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דמפתח החנות הוי כמו צידי רחבה בשלמא לשמואל ניחא אלא לרב קשיא. תלמיד ה״ר פרץ ז״ל.

מתיב [מקשה] על כך רב נחמן בר יצחק: מה ששנינו במשנה שאם אכלה מפתח החנות — משלמת מה שנהנית, היכי משכחת לה [היכן מוצא אתה אותה] — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמדובר כאן במחזרת ומפנה ראשה מרשות הרבים הצידה לפתח החנות, וקאמר [ואמר] (מר [החכם]) במשנה: משלמת מה שנהנית, משמע מה שנהנית — אין [כן] משלמת, ואולם מה שהזיקה — לא!

Rav Naḥman bar Yitzḥak raises an objection to this explanation of Shmuel’s opinion: The mishna says that if the animal ate produce from the entrance of the store, its owner pays for the benefit that the animal derived, as the status of a store entrance is like that of the public domain. How can you find these circumstances? It is obvious that the discussion in this case concerns an animal that turns its head from the public domain to the entrance of the store, and the Master says that the owner of the animal pays for the benefit that the animal derived. Evidently, for the benefit that the animal derived, yes, this is what the owner pays, but he does not pay for that which it damaged.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(14) הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ דְּקַיְימָא בְּקֶרֶן זָוִית.

Rav Naḥman bar Yitzḥak raised the objection, and he resolved it by explaining that the case in the mishna is one where a store is located on a corner and it is situated in a way that some of the produce there would be in an animal’s path as it turns the corner, and therefore the animal would not need to turn its head away from the public domain in order to eat the produce.

רי״ףרש״יתוספותאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דקיימא – חנות בקרן זוית כגון מבוי קטן הכלה במבוי גדול וקיימא חנות בראש מבוי קטן ומשוך קצת כלפי פנים

וכשנכנסה בהמה ממבוי גדול לקטן פגעה בפירות מיד דרך הלוכה דלאו מחזרת היא.

דקיימא בקרן זוית – כגון מבוי עקום וכשמגעת לעקמומיתה קודם שתפנה לצד אחר אוכלת מפתח החנות כנגדה בלא חיזור ובתוך החנות משלמת מה שהזיקה אע״פ שאוכלתן בלא חיזור דחצר הניזק ממש הוי ובירושלמי משני הך פירכא דמפתח החנות אליבא דרב כגון שהיה חמור טעון גדיים ובשעת עמידתו פשטו צואריהן ואכלו לפ״ה אתי שפיר דלגבי חמור שאוכל בחיזור חשיב קרן ולגבי גדיים דאכלי כי אורחייהו חשיב שן ולפי׳ ר״י צ״ל דכל מה שהגדיים יכולין להגיע ולאכול חשיב רה״ר אפילו לחמור שאין יכול לאכול בלי חיזור כי זה דוחק לומר דגבי חמור חשיב חצר הניזק ולגבי גדיים שעל גביו חשיב רשות הרבים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה דקיימא חנות בקרן זוית כו׳ כצ״ל:

בא״ד מחזרת היא כזה מצוייר ציור כזה#:

דקיימא בקרן זוית. פירשו בתוספות כגון מבוי עקום וכו׳. ולא רצו לפרש כדפירש רש״י משום דדעת רש״י ז״ל דאף על פי שכשהולכת מזה הצד פוגעת בפתח החנות כנגדה וכשבאה מצד אחר אינה פוגעת בפתח החנות כנגדה אפילו הכי חשיב רשות הרבים ואינה משלמת אלא מה שנהנית. אבל דעת התוספות שלא רצו לפרש כפירוש רש״י שנראה להם שאם היתה באה מצד אחר שלא היתה פוגעת בפתח החנות היה חשוב רשות הניזק והיה לה לשלם מה שהזיקה לפיכך פירשו הם כגון מבוי עקום לפי שמשני צדדין היא פוגעת בפתח החנות והוי רשות הרבים משני צדדין. גליון.

וזה לשון רבינו חננאל ז״ל ופריק מתניתין אינה במחזרת אלא כגון דקיימא זה הפתח של חנות בקרן זוית וכגון שהיה רחב הרחבה שש אמות ובמקום אחר ארבע אמות ובאותן שתי אמות פתח פתוח לחנות ובה פירות והבהמה בדרך הילוכה פשטה ואכלה מאותו הפתח בלא חזרה והשן ברשות הרבים בלא שנוי פטורה. ע״כ.

והרב המאירי ז״ל כתב וז״ל ולדעת רב שהיה מחייב במחזרת מפרש פתח חנות זו בדרך שאין שם החזרת הראש וכגון שהיה חנות זו בסוף מבוי שאינו מפולש בבית שבכותל אמצעי והדרך מתעקם לשם למבוי אחר ונמצא שמפתח חנות זו אוכלת בלא החזרה ואחר כך מתהפכת לשביל האחר כגון זה. ע״כ לשונו.

כתוב בתוספות ולפירוש ר״י צריך לומר וכו׳. וקשה נימא איפכא. ונראה דלעולם להוציא ממון אזלינן לקולא. תלמידי הר״ר ישראל ז״ל.

ורבינו ישעיה ז״ל הקשה לדעת ר״י דכל מה שהגדיים יכולים להגיע וכו׳. דאם כן במתניתין דקתני מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה אמאי כיון דלגבי גדיים וטלאים הוי רשות הרבים לגבי מחזרת נמי תהוי רשות הרבים וליפטר. ואומר ר״י דלא דמי דצידי רשות הרבים גבוהין כל כך שאף גדיים הטעונים על הבהמה אינם מגיעים לשם אלא בקושי ובהארכת צוארם ואף לדידהו הוי חצר הניזק כמו למחזרת אבל מפתח החנות לא גביהי כל כך שלא יגיעו טלאים לאכול כדרכם ולדידהו הוי רשות הרבים ואגבן הוי רשות הרבים אף למחזרת. ויש מקשים על אידך פירוש אמאי לא תני במתניתין מצידי הרחבה משלמת מה שנהנית ובטעינת גדיים דלדידהו הוי שן כמו מפתח החנות. ולאו מילתא היא דהא כבר אשכח פטורה במתוך הרחבה ומהדר למצוא חיובא וחיובא לא משכחת לה אלא במחזרת דהוה ליה קרן או לשמואל דשבקה לרחבה אבל מפתח החנות קאי אסיפא דקתני מתוך החנות משלם מה שהזיקה ומחזר למצוא פטורה ולהכי מוקי לה בטעינת גדיים דלדידהו הוי שן ברשות הרבים ופטורה. ומכל מקום קשה לפירוש זח הא דמסיק תלמודא איכא דאמרי במחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת דהכי נמי הוי מצי למימר דפטורה דשן היא דהא לא שייך כלל לפלוגתא דמקצה מקום. ע״כ.

וזה לשון הרשב״א ז״ל לא עשו צידי הרחבה ופתח החנות כרשות הניזק לרב אלא לגבי בהמה שדרכה לילך לעבר פניה ברחבה אבל אם היתה הבהמה טעונה גדיים שדרכן להיות פניהם פונים אל הצדדין חזרו צידי הרחבה כתוך הרחבה ואינם משלמין אלא מה שנהנו. והכי איתא בירושלמי דגרסי התם רב אמר עקמה צוארה ואכלה משלם נזק שלם והא תנינא מפתח החנות משלמת מה שנהנית מן החנות משלמת מה שהזיקה מאי כדון תפתר כשהיתה חמור טעון גדיים ובשעת עברתן עקמו צואריהן ואכלו. ופירוש עקמו כאן פשטו צואריהן מעל גבי החמור. ע״כ.

הוא מותיב לה [היה מקשה קושיה זו] והוא עצמו מפרק לה [היה מתרץ אותה]: מדובר כאן באופן מסויים דקיימא [שעומדת] החנות בקרן זוית ולכן מגיעה הבהמה לפתח החנות בלי שתצטרך להפנות את ראשה.

Rav Naḥman bar Yitzḥak raised the objection, and he resolved it by explaining that the case in the mishna is one where a store is located on a corner and it is situated in a way that some of the produce there would be in an animal’s path as it turns the corner, and therefore the animal would not need to turn its head away from the public domain in order to eat the produce.

רי״ףרש״יתוספותאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(15) אִיכָּא דְּאָמְרִי מַחְזֶרֶת כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיֶּיבֶת כִּי פְּלִיגִי בְּמַקְצֶה מָקוֹם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים.

There are those who state a different explanation of the dispute between Rav and Shmuel. In a case where it turns its head to eat from the sides of the public square, everyone agrees that its owner is liable to pay the full cost of the damage. When they disagree it is with regard to a case where one allocates space from his property, as he does not have a use for it, and he adds this space to the public domain by leaving it accessible for the public to use, and the damage took place in that area. The dispute is about whether the area is categorized as private property or the public domain.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

איכא דאמרי׳: מחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייב, כי פליגי במקצה מקום מרשותו – ונתן בו פירות והניחה הבהמה רשות הרבים והלכה לה אל הפירות ואכלתם.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כ״ע לא פליגי דחייב – דלא היה לה להחזיר ראשה לצידי רחבה.

במקצה מקום – שכנס לתוך שלו ובנה והניח מקרקעו לרה״ר ושטח שם פירות ונכנסה שם בהמה דרך הלוכה ואכלתן.

כי פליגי במקצה מקום כו׳ – שכנס לתוך שלו והניח מקרקעו לבני רה״ר ולא שהפקיר רשותו דא״כ הוי רה״ר גמור אלא הניח לשטוח שם פירותיו אבל כ״ז שאין פירות שם יש רשות לבני רה״ר להלך שם ומסקינן פלוגתא דרב דאמר דחשיב שן ברה״ר אפילו אין יכולין לאכול בלא חיזור דלא דמי למחזרת בצידי הרחבה דחייב דצידי הרחבה הם גבוהים ורחבים ומובדלים ממנו וחשובים חצר הניזק אבל מקצה מקום שוה הוא לרשות הרבים ושמואל אמר חייבת משום שהפירות מונחין ברשותו והוי חצר הניזק אף על פי שיש רשות לבהמות לדרוס אצלה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי פליגי במקצה מקום וכו׳. כתבו בתוספות ומסקינן פלוגתא דרב דאמר דחשיב שן ברשות הרבים אפילו אין יכולין לאכול בלא חיזור וכו׳. הוצרכו התוספות לומר כן משום דקאי על לא שנו אלא מחזרת וכו׳ אבל מקצה מקום וכו׳ אם כן צריך שיהא מקצה מקום על ידי חיזור דומיא דמחזרת. אבל קשה התלמוד עצמו למה אמר לא שנו כדי שנצטרך לומר דמקצה מקום אליבא דרב איירי אפילו בחיזור דומיא דמחזרת לא יאמר לא שנו אלא יאמר במחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת כי פליגי במקצה מקום דרב פוטר במקצה מקום בלא חיזור דוקא חשיב רשות הרבים אבל על ידי חיזור חשיב רשות הניזק. וי״ל אם כן למה חילקה המשנה בין אם אכלה מתוך הרחבה ובין אם אכלה מצידי הרחבה יאמר במקצה מקום דהוי רבותא טפי אף על פי שהוא של יחיד שהקצה אותו לבני רשות הרבים אפילו הכי אם אכלה שלא על ידי חיזור פטורה על ידי חיזור חייבת על כן הוצרך התלמוד לומר כן לא שנו וכו׳. עוד כתבו בתוספות והוי חצר הניזק אף על פי שיש רשות לבהמות לדרוס אצלם. וקשה דלעיל פירש רבינו תם דלא חשיב רשות הניזק לפירות אלא היכא שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה לשוורים אבל אם היה מיוחד לזה ולזה לשוורים דהיינו שיש רשות לדרוס אצלם לא הוי רשות הניזק לפירות והכא אמרינן בשיש רשות לדרוס אצלם הוי רשות הניזק לפירות. ויש לומר דהכא נמי דעת התוספות שיש לו רשות ברשות הרבים שאצל מקום פירות אבל אם היה לו רשות לדרוס במקום הפירות ממש לא הוי רשות הניזק אלא רשות הרבים. במחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת. קשה יאמר במחזרת כולי עלמא לא פליגי דפטורה. וי״ל דלכך אמר חייבת לפי שצד אחד דהיינו אליבא דרב אתי כלישנא קמא דבמחזרת רב היה מחייב והשתא קאמר נמי דמחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת ואף על גב שגם אם היה אומר מחזרת כולי עלמא לא פליגי דפטור היה שמואל נמי שוה כלישנא קמא מכל מקום לא רצה להשוות אלא אליבא דרב שהוא דיבר תחילה במחזרת. גליון.

ונראה שיש שני מיני רשות הניזק: א) רשות הניזק בקנינו, כגון בתוך החנות; ב) רשות הניזק בלי זכות קנין אלא עם היתר תשמיש, כגון בצדי הרחוב. ברה״ר אין קנין לאדם פרטי אך יש לו היתר תשמיש להניח פירותיו שם. אליבא דרב באכלה מתוך רשות הניזק שיש לו בה קנין חייבת בכל אנפי, אבל באכלה מרשות הניזק השנית - שאין לניזק בה קנין - חייבת במחזרת כשלא הלכה כדרכה ברה״ר והזיקה. ועלינו להסביר את יסוד ההבדל בין שני אופני רשות הניזק.

הנה הרמב״ם כתב בפ״א מהל׳ נזקי ממון (הל״ז) וז״ל כל מועד משלם נ״ש כו׳ וכל תם משלם חצי נזק מגופו, בד״א כשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתהו, אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתהו בהמתו של בעל הבית הרי זה פטור על הכל, שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך היזק והרי מפורש בתורה ושלח את בעירה ובער בשדה אחר עכ״ל. ותמה עליו הרמ״א (חו״מ סי׳ שפ״ט סעיף י׳) וז״ל וצ״ע דמקרא זה בשן ורגל הוא דכתיב לפטרן ברשות שניהן אבל ברשות המזיק דפטור אפילו בקרן אין ענין מקרא זה טעם אליו אלא דפטור מכח דא״ל אילו לא נכנסת כו׳ עכ״ל. ואמנם הסמ״ע (אות ט׳) מפרש שהמילים האלו שבסוף הל״ז ברמב״ם אינן מתייחסות לפטור קרן ברשות המזיק שפטור ע״פ סברת תורך ברשותי מאי בעי, אלא הן קשורות להל״ח שברמב״ם שכתב וז״ל הזיקה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם לא למזיק ולא לניזק או בחצר שהיא של שניהן והרי היא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס לה בהמה כו׳ אם בשן ורגל הזיקה כדרכה הרי זה פטור מפני שיש לה רשות להלך כאן וכאן ודרך הבהמה להלך ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הילוכה כו׳ עכ״ל. אמנם עדיין לא הונח לנו כי ל״ל לרמב״ם שני טעמים לפטור את שן ורגל ברה״ר: א) גזיה״כ של ובער בשדה אחר; ב) הסברא שיש לה רשות להלך כדרכה ברה״ר ולהזיק בדרך הילוכה (שהיא סברת הרי״ף, עיין בשיעורים לריש מסכתין).

ונראה אליבא דהסמ״ע שלפי הרמב״ם ישנם שני פוטרים לשן ברה״ר: א) גזיה״כ; וב) סברא. וכשהבהמה הזיקה בדרך הילוכה באמצע רה״ר יש גזיה״כ וגם סברא לפטור. אך במחזרת אין הסברא נותנת שתפטר אלא שיתכן פטור מצד גזיה״כ.

נ״מ ליסוד התוס׳ שמצויים שני סוגי רשות הניזק: א) רשות הניזק ממש כשיש קנין ממון לניזק, ובכך חייבת אפילו הזיקה בדרך הילוכה, ולכן חייבת כשאכלה מתוך החנות; ב) רשות הניזק כשיש היתר השתמשות לניזק דהיינו להניח שם פירותיו אך אין לו קנין כגון צדי רחבה, וכאן תלוי הפטור בדרך הילוכה של הבהמה, שאם הלכה כדרכה והזיקה פטורה, ואילו במחזרת שהזיקה בלי רשות ההליכה חייבת. ובביאור ההבדל נראה ששן שהזיקה ברשות הקנויה לניזק חייב בכל אופן כי ברשות הניזק ממש הקנויה לו אין סברא ולא גזיה״כ לפטור. מאידך כשאכלה בדרך הילוכה בצדי הרחבה, במקום שיש לניזק זכות השתמשות בלי קנין, הסברא פוטרת אע״פ שאין גזיה״כ פוטרת. כי גזיה״כ פוטרת רק באמצע רה״ר במקום שאין לניזק אפילו רשות השתמשות אבל לא בצדי רחבה. ולכן כשאכלה בצדי רחבה בדרך הילוכה פטורה משום שיש סברא לפוטרה. ואילו מחזרת חייבת כי במחזרת ליכא סברת פטור. מאידך באמצע רחבה במקום שלניזק אין זכות השתמשות כלל שן פטורה גם במחזרת כי למרות שאין במחזרת פטור מצד הסברא באמצע רחבה הפטור חל מגזיה״כ, ודו״ק.

גמ׳. מקצה מקום מרשותו לרה״ר. יעויין בתוס׳ ד״ה דרב וכו׳. ולפי התוס׳ עלינו לבאר מה שהגמרא לכתחילה דימתה את המחלוקת בין רב ושמואל למחלוקת בין ר״י ור״ע בהפקיר רשותו ולא הפקיר את בורו ולבסוף דחתה את הדמיון.

ונראה שר״י סובר שהפקיר רשותו ולא בורו פטור משום שבאופן זה מוטל על הניזק לשמור את בהמתו שלא יכנס לרשות המזיק, ועליו להזהר שבהמתו לא תוזק בבור. חובת השמירה המוטלת על הניזק פוטרת את בעל הבור מחובת השמירה שלו. ר״ע חולק על ר״י ולדעתו אין חיוב שמירה חל על הניזק כי מאחר שיש לבהמתו רשות הליכה פטור הניזק משמירת בהמתו שלא תיפול לבור. משו״ה הגמרא דימתה את שתי המחלוקות. רב סובר כר״ע דבור ברשותו חייב כי חובת שמירה אינה חלה על בעל הבהמה לפי שיש לה רשות ללכת שם כדרכה. וה״ה בהקצה מקום מרשותו לרה״ר שהמזיק פטור מאחר שיש לה רשות ללכת הבעלים פטורים משמירתה. מאידך שמואל סובר כר״י שבור ברשותו פטור, כלומר שחלה חובת שמירה על בעל הבהמה לשומרה שלא תיפול לבור ותוזק למרות שיש לה רשות הליכה. ה״ה שחל חיוב שמירה על בעל הבהמה שלא תאכל פירות הניזק שהקצה מקום מרשותו לרה״ר.

בדחיית הגמרא מסתבר שלדעת שמואל הגמרא אומרת שאפילו למ״ד בורו ברשותו חייב כי אין הניזק חייב לשמור את בהמתו שלא תוזק מ״מ אין רשות ההליכה פוטרת מזיק ועל הבעלים של הבהמה המזיקה לשומרה שלא תאכל ותזיק את הפירות של הניזק שהקצה מקום מרשותו לרה״ר. ואליבא דרב, דחה התלמוד שיתכן שלשיטתו בור ברשותו פטור כי מוטל על הבעלים לשמור את בהמתם שלא תוזק בבור. מאידך שן פטור ברה״ר בכל אופן שהזיקה בדרך הילוכה.

ועיין בתוס׳ ד״ה כי פליגי כו׳ וז״ל דלא דמי למחזרת בצידי הרחבה דחייב דצידי הרחבה הם גבוהים ורחבים ומובדלים ממנו וחשובים חצר הניזק אבל מקצה מקום שוה הוא לרשות הרבים עכ״ל. דבריהם טעונים הסבר.

ונראה שיש שני סוגי רשות הניזק: א) בקנינו; וב) בתשמישו. צדי הרחבה אינם רשות הניזק בקנינו כי אם בתשמישו. ורב סובר שרק כשהמקום ההוא מחולק ומובדל לעצמו והבהמה מחזרת ואוכלת משם הו״ל אכילת שן בשדה אחר המחייבת. האכילה שלא כדרך הליכה בצירוף עם חילוק המקום קובעים חלות חיוב של שן ברשות הניזק ואילו במקצה מקום אין המקום חלוק מרה״ר ונחשב כרה״ר. האוכלת שם פטורה כדין שן ברה״ר ובכל אופן שאוכלת.⁠^א

עוד כתבו וז״ל ושמואל אמר חייבת משום שהפירות מונחין ברשותו והוי חצר הניזק אע״פ שיש רשות לבהמות לדרוס אצלה עכ״ל. יתכן שר״ל שמאחר והמקום הוא חצר הניזק בקנינו לפירות בכל אופן שהבהמה הולכת שם חייבת אפילו אינה מחזרת. ואע״פ שיש לה רשות הליכה עכ״ז אין לה רשות אכילה וחייבת כי אכלה מחצר הניזק בקנינו. או י״ל ששמואל מחייב דוקא במחזרת. כי הואיל ויש לה רשות ללכת שם כדרכה לא נחשב כרשות הניזק אם אכלה כדרכה ופטורה. ורק במחזרת - שלכך אין לה רשות - נחשב המקום לחצר הניזק ובכן חייבת.

א. יל״ע האם זה מטעם גזיה״כ או מסברת הרי״ף.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את הדברים בגירסה שונה: כאשר הבהמה מחזרת את ראשה לצידי הרחבה כולי עלמא לא פליגי דחייבת [הכל אינם חולקים שהיא חייבת] לשלם מה שהזיקה. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במקרה שמקצה מקום מרשותו לרשות הרבים, שאותו אדם לא השתמש בכל קרקעו הפרטית, אלא השאיר חלק פנוי ומשתמשים בו הרבים, ובמקום זה הזיקה הבהמה.

There are those who state a different explanation of the dispute between Rav and Shmuel. In a case where it turns its head to eat from the sides of the public square, everyone agrees that its owner is liable to pay the full cost of the damage. When they disagree it is with regard to a case where one allocates space from his property, as he does not have a use for it, and he adds this space to the public domain by leaving it accessible for the public to use, and the damage took place in that area. The dispute is about whether the area is categorized as private property or the public domain.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(16) וְהָכִי אִתְּמַר אָמַר רַב ל״שלֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַחְזֶרֶת אֲבָל מַקְצֶה מָקוֹם מֵרְשׁוּתוֹ לרה״רלִרְשׁוּת הָרַבִּים פְּטוּרָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִילּוּ ^ומַקְצֶה מָקוֹם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים חַיֶּיבֶת.

And this is what was stated, meaning this was their dispute: Rav says that in the mishna, they taught that one is liable only in a case where his animal turns its head to the sides of the public square, as this area is categorized as private property, but if one allocated some space from his property and added it to the public domain and the damage happened there, the owner is exempt, as that area is treated as part of the public domain. And Shmuel says: Even if he allocates space from his property and adds it to the public domain, the owner of the animal is liable as the damage took place in an area with the legal status of private property.

ו. ו טור חושן משפט שצ״א:י׳
שולחן ערוך חושן משפט שצ״א:י׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףראב״ןאור זרוערשב״אשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ו טור חושן משפט שצ״א:י׳

שולחן ערוך חושן משפט שצ״א:י׳

רב אמר: פטור כרשות הרבים הוא חשוב ושן ברשות הרבים פטור לרב. ואלו חפר בו במקום זה שהקצהו לרשות הרבים, כגון שהכניס כתלי חצירו בפנים והניח מחצירו מקום משוה לרשות הרבים בלא מחיצה, ונפל באותו הבור שור חייב בעל המקום ההוא שחפר בור באותו מקום, כי כחופר בור¹ ברשות הרבים דמו.

ושמואל אמר מקצה² מקום מרשותו לרשות הרבים כי האי גוונא חייב – שהרי לא הפקירו וכחצירו הוא, והשור שאכל פירות באותו מקום חייב כי שן ברשו׳ הניזק חייבת.

ואמרי׳ הכי: וכן אלו חפר באותו מקום שהקצה מרשותו ונפל שמה שור פטור בעל הבור, דיכיל למימר ליה תורך ברשותי מאי בעי.

1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י לונדון: ״בו״.

2. מלת ״מקצה״ נכפלה בטעות בכ״י לונדון.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא דאמר רב סחורה אמר [רב הונא אמר] רב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר [משום שנאמר] ושאייה יוכת שער, בביתא דלא קיימא לאוגרי מיירי, דאע״ג דהוא עביד למיגרי ונהנה בדירתו חנם, אשמעינן דהוא נמי מהנה לבעל הבית שלא תכה שאייה בשער^א. ואפילו לר׳ יהודה דאמר (ב״מ קיז ע״ב) אסור לאדם שיהנה מממון חבירו בחנם, הכא לאו בחנם היא,

ונראה לי^ב דכל הבתים בזמן הזה לאוגורי קיימי ואע״ג דלא השכירה מעולם, שהרי הכל נוהגין דמי שיש לו בית שאינו צריך לו לדירה משכירה לאחרים.

א. עי׳ להלן בספרנו ריש ב״ב דין ג ששם כתב רבינו יסוד זה דבעינן ׳נהנה ומהנה׳ לכו״ע ולא רק אליבא דר׳ יהודה (המובא להלן). ועי״ש בהערה. וא״כ כך צריך לפרש דבריו כאן. ומה שהביא את ר׳ יהודה, ר״ל דמש״ה אפילו לר׳ יהודה ניחא.

ב. הובא במרדכי ר׳ רז ובהגמ״י פ״ג מהל׳ גזלה הג׳ ג ומשם בב״י סס״י שסג וברמ״א שם ס״ו. וכתב עלה בד״מ: ועיין תרומת הדשן סי׳ שיז. והנה בתרה״ד שם כתוב: וכן ההיא דחצר דלא קיימא לאגרא, אינו ר״ל דאין הבעלים רגילים להשכיר חצירות מחמת עושרם, אלא איירי בכה״ג שאין שוכרים מצויין כלל אבל לעולם מצד הבעלים היה נשכר. ואולי כונת הרמ״א ברמיזתו שדעת התרה״ד אינה כדעת רבינו (וכמש״כ בשו״ת פרח מטה אהרן ח״א סי׳ קח), שלתרה״ד כל שאין שוכרים מצויין מיקרי לא עבידא למיגר ולרבינו שכתב דבזה״ז הכל נחשב לעבידא למיגר, משמע אע״פ שפעמים אין שוכרין מצויין. [ולכאורה מחלוקת זו היא שנחלקו בה ראבי״ה ושכנגדו, שראבי״ה (הו״ד באו״ז ב״ק סי׳ קכד ומשם בהג״א) ס״ל ׳דאם אין איש משתדל בו לשוכרו ולהשכירו אע״ג דאי הוו בעלים הכא הוו מוגרי ליה וכו׳ כמאן דלא קאי לאגרא׳ וכת׳ באו״ז שיש משיבים על דבריו. וביש״ש פ״ב סס״י טז נקט כהמשיבים וביאר דבריהם ׳והכל תלוי במה שעומד הבית להשכיר מדקאמר אילימא בבית דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר ולא קאמר אילימא בגברא דעביד למוגר׳. ולכאו׳ התרה״ד אזיל בשיטת ראבי״ה שרק באופן שעומד בפועל למיגר חייב וראב״ן כהמשיבים שהכל תלוי ביעוד הבית. אבל כ״ז איננו שוה, שהרי הרמ״א הביא בסי׳ שסג ס״ו את דברי רבינו דבזה״ז הכל חשיב קיימא לאגרא ובס״י את דברי ראבי״ה. אלמא ס״ל דאינם חלוקים. ובאמת צ״ע שאם צריך שישתדל להשכירו א״כ מאי האי כללא דזה״ז, ניחזי אנן אי משתדל אי לא].

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכי אתמר אמר רב לא שנו אלא מחזרת דחייבת אבל מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים פטורה ושמואל אמר אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים חייבת. תמיהא לי מי הזקיקו להפך כאן מחלוקתן בקולא וחומרא דללישנא קמא דבמחזרת פליגי רב לחומרא ושמואל לקולא והשתא רב לקולא ושמואל לחומרא ואלו כן נאמר בבי מדרשי׳ משמיה דשמואל ורב שמחלוקתן שנויה מפורשת כן ולפי פירושו של רש״י ז״ל שפירש דרב דפטר משום דכל שמניח נזקיו ברשות הרבים כל הקודם זכה בהם ואי אתי שפיר דרב אזיל הכא לטעמיה דאמר התם בפרק המניח וזה כיון שהקצה לרשות הרבים ואינו מגביהו אלא שמשוה אותו לרשות הרבים עשוי הוא לתקלה שנכשלים שם בני אדם והבהמות שמחליקין רגליהן בפירות ששם ואינו דומה לצידי הרחבה כי אותן צדדין גבוהים קצת מן הרחבה ואינן עשוין לתקלה והיינו דמדמי ליה לבור הסמוך לרשות הרבים שהפקירוהו הבעלים וא״ת אי משום דכל הקודם זכה בהם אמאי משלם מה שנהנית וי״ל דהכא בפירות שלא נתנן שם להשביחן דלא קנסו גופן משום שבחן אלא בדבר שנתנן ברשות הרבים כדי להשביח כדאיתא התם.

ומ״מ יתר ממה שנהנית אינו משלם כיון שיש תקלה בהנחתן. ובתוספת פי׳ דרב סבר בור ברשותו חייב כל שהוא מצומצם מר״ה דלא מצי למימר תורך בביראי מאי בעי דהא אי אפשר לעוברים לצמצם עצמן והלכך לענין אכילת פירות נמי פטור מהאי טעמא גופיה ושמואל דמחייב הכא לאכילת פירות פטר בבור דהי׳ להם לצמצם את עצמם בין בבור בין בפירות ודחי דבעלמא פטר רב והכא א״ל נהי דכי מתזיקנה בבורך לא משתלמת לי דאמרת לי תורך בבירא מאי בעי אבל לא כל כמינך לצמצם פירותיך לרשות הרבים כדי לחייבני ושמואל סבר להפך.

והכי איתמר אמר רב לא שנו אלא מחזרת וכו׳. תימה לי מי הזקיקו להפך כאן מחלוקתם בקולא וחומרא דללישנא קמא דבמחזרת פליגי רב לחומרא ושמואל לקולא והשתא רב לקולא ושמואל לחומרא. ואולי כן נאמר בבי מדרשא משמיה דשמואל ורב שמחלוקתן שנויה מפורשת כן. ולפי פירושו של רש״י שפירש דרב דפטר משום דכל שמניח נזקיו ברשות הרבים כל הקודם זכה בהם ודאי אתי שפיר דרב אזיל הכא לטעמיה דאמר התם בפרק המניח וכו׳. הרשב״א ז״ל.

דרב סבר בור ברשותו חייב וכו׳. כתבו התוספות מיירי שלא נתנן ברשות הרבים כדי להשביח ופלוגתייהו דרב ושמואל מיירי שנתנן במקום שהוקצה כדי להשביח לפיכך אליבא דרב כל הקודם בהם זכה. וקשה בשלמא לפירוש התוספות שמחלקים בין נתנן כדי להשביח דפלוגתייהו בנתנן כדי להשביח ומתניתין בשלא נתנן כדי להשביח כמו שאומרים התוספות בהדיא ניחא דנקט מקצה מקום אבל לפירוש רש״י שלא נכנס לכל זה ואינו מחלק בין נתנן ובין לא נתנן אמאי אוקי התלמוד פלוגתייהו במקצה מקום לוקי פלוגתייהו כגון שהפירות ברשות הניזק ממש ולא הפקיר רשותו דרב פוטר אם אכלתן בהמה העוברת ברשות הרבים שיכול לומר בעל הבהמה לבעל הפירות כמו שאומר התלמוד לקמן לאו כל כמינך דמקרבת להו לפירך לרשות הרבים ומחייבת ליה לתוראי ושמואל מחייב לפי שאינו חושש על סברא זו ואפילו שלא היינו מרויחים כלום בין זה לזה מכל מקום צריך ליתן טעם למה אמר כך ולא אמר כך. וי״ל דלכך לא אמר רשות הניזק ממש לפי שהיה קשה מה שמקשים התוספות ולא היה לו תירוץ דבשלמא במקצה מקום שיש לרשות לבני רשות הרבים ליכנס כל זמן שאין שם פירות אז נוכל לתרץ כמו שמתרצים התוספות דכשינטלו החיצוניים נמצאו הפנימיים סמוכין לרשות הרבים אבל בחצר הניזק ממש אין רשות לבני רשות הרבים ליכנס כלל אפילו אם ניטלו חיצוניים אם כן יקשה למה פטור על הפנימיים ולא יש תירוץ לפיכך לא אמר כן. גליון.

הקשו תלמידי ה״ר ישראל לפירוש הקונטרס שלא חלק בין נתנה להשביח ובין לא נתנה להשביח מה צריך ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים תיפוק ליה דכיון שנתן פירות ברשות הרבים כל הקודם בהם זכה. ושמא חצר השותפין הוא דאיצטריך למעוטי. ע״כ. כתוב בתוספות וקשה לר״י על פירוש זה דהא רב אמתניתין קאי וכו׳. עוד הקשה תלמיד ה״ר פרץ ז״ל דאם כן פטור דקאמר רב היינו מלשלם מה שנהנית דפטור לגמרי ולא הוה דומיא דפטור דגבי מחזרת דמשלמת מה שנהנית ולפירוש ר״י אתי שפיר. ע״כ.

כתוב בתוספות ועוד דקאמר אלא פירות הא קחזי ליה וכו׳. ואין לומר דמאי דאמרינן פירות מי איכא למימר לאו אדעתיה הא קחזי להו היינו משום שאכלתם בכוונה כי לפירוש הקונטרס כל הקודם זכה בהם ואפילו לאדם עצמו יכול לזכות בהם בכוונה כל שכן בהמתו. תלמידי הר״י ז״ל.

וזה לשון ה״ר ישעיה ז״ל ועוד קשה דמסיק לשמואל בעלמא בור ברשותו חייב וכו׳. עד אלא הכא מי איכא למימר לאו אדעתיה הא קא חזי ליה ומאי קאמר והלא הא דקאמרינן בור ברשותו חייב היינו תבנו וקשו דקא חזי להו ואפילו הכי כל הקודם זכה בהם ואם כן הכא נמי ליפטר. ויש ליישב לשון הקונטרס דהא דקא מייתי ההיא דכל הקודם זכה בהם דמיון בעלמא ולא לומר הכא נמי זכה אלא הכי פירושו רב אמר בור ברשותו חייב וכיון דבדבר המשביח כל הקודם זכה הכא בפירות שאינם משביחים לכל הפחות לא ישלם האוכלן כל ההיזק רק מה שנהנה והיינו דמסיק לשמואל הא קא חזי להו דלית ליה סברא דרב אלא סבר כיון דלא משבחי לא קנסינן בהו כלל והאוכלן חייב הואיל וחזי להו. ע״כ.

עוד הקשה תלמיד הר״פ ז״ל על פירוש רש״י וז״ל ושמואל סבר בור ברשותו פטור. פירש הקונטרס ואם כן הני פירות שהניח באותו מקום שהוקצה לרשות הרבים לא הוו מקלקלין כיון שפטור מתקלה הבאה על ידם ולכך חייבת לשלם הבהמה כשאכלתם. וא״ת ומה ענין זה לבור דאנן קיימינן הכא במתניתין בשור המזיק ואתה מביא ראיה משור הניזק. ועוד דהתם חפר בור בשעה שלא הפקיר רשותו אבל הכא כשהניח פירותיו שם כבר הקצה רשותו ודמי לבור שחפר לאחר שהפקיר רשותו דחייב לכולי עלמא. יש לומר דמכל מקום כיון שיש לו רשות להניח פירותיו שם אחר שהקצה ולמנוע ההולכים מלילך שם בעוד שפירותיו שם הוי כלא הפקיר רשותו. וקשה דאם כן שיש לו רשות להניח פירותיו שם אחר שהקצה לרבים נמי אמאי פטורה הבהמה כשאכלתם והלא אינם כמו מקלקלים שהניחם ברשות הרבים דאמרינן זכה בהם המחזיק בהם דהכא הרי הניחם ברשותו לאו כל כמינך שמקרבת לפיכך וכו׳ ולא דמי לצידי רחבה דמתניתין שהם גבוהים יותר מרשות הרבים אבל הכא שהקרקע שוה לרשות הרבים אין לו להניח פירותיו כל כך קרובים לרשות הרבים. עוד פירש רש״י אבל פירות וכו׳ ואם כן אפילו הוחלקה בהם הבהמה פטורה דהא יש לשמור מלהכשל בהם ולא דמי לאבנו סכינו ומשאו דחשבינן להו בור ואף על גב דחזיא להו דהתם הניחם שלא ברשות אבל הכא שהניחן ברשות לא מחייב מטעם בור כיון דחזיא להו. כך שיטת רש״י. וקשה דהא אפילו שיש לו רשות להניחם מחייב לשלם מידי דהוה אפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן דאף על פי שהניחן ברשות אם הוזקו חייבין לשלם. ועוד קשה כל הני קושיות שפירשתי לעיל על פירוש רש״י. לכך נראה לר״י לפרש כל הסוגיא בענין אחר דרב דאמר פטור היינו משום דקסבר שאין לו לצמצם כיון שהניחם אצל רשות הרבים אין ממש לה לבהמה לצמצם והוי כאלו אכלתם ברשות הרבים דמשלם כפי מה שנהנית בלבד. ושמואל אמר חייב שיש לו לצמצם ולא היה לה לבהמה לאכול שם וחשיב שפיר חצר הניזק. ועל זה קאמר בהא קמיפלגי דרב סבר וכו׳ ובהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דכיון שהפקיר רשותו חייב על התקלה כאלו עשאה ברשות הרבים משום שלא היה להם לצמצם כשהיו הולכים אצל הבור וכיון שהפקיר רשותו לא מצי אמר תורך ברשותי וכו׳ והכא נמי גבי פירות פטורה הבהמה כאלו אכלתן ברשות הרבים ומשלמת מה שנהנית דלא היה לה לצמצם. ושמואל סבר בור ברשותו פטור דאיבעי ליה לצמצם דרך הילוכו ומצי אמר ליה תורך ברשותי וכו׳ והכא נמי מצי אמר ליה בעל הפירות לבעל הבהמה תורך בפיראי מאי בעי דהיה לה לצמצם ולמה אכלה הפירות שהניחם במקום המיוחד לכך ולא ברשות הרבים הניחם דחשיב כחצר הניזק. וקאמר לא לעולם אימא לך בור ברשותו פטור והכא טעמא מאי דאמר ליה לא כל כמינך וכו׳ כלומר ודאי גבי בור מצי אמר ליה תורך ברשותי וכו׳ משום דהיה לו לצמצם דטענה זו מועלת לענין להפטר מן התקלה שבאת על ידי הבור כי אף על פי שהוא רשותו מכל מקום אין לו להתחייב במה שגורמת הבהמה עצמה אבל לא מהניא לענין להתחייב בעל הבהמה באכילת הפירות דלמה תתחייב במה שגרם בעל הפירות לעצמו שקרבם יותר מדאי לצד רשות הרבים. ושמואל אמר לעולם בור ברשותו חייב בהזיקו וכמו כן אם הפירות הזיקו אחרים חייב מטעם בור משום דלא מצי למימר תורך בפיראי מאי בעי דלא היה לו לצמצם דהא לאו אדעתיה ולא חזי ליה דבור אינו חייב אלא בשוטה ביום ובפקח בלילה אבל הכא כשאכלתם הבהמה ליכא למימר לאו אדעתיה שהרי בכוונה אכלתן ואם כן חייבת כדין שן בחצר הניזק. ע״כ.

וזה לשון ה״ר ישעיה ז״ל ור״י פירש דרב סבר בור ברשותו חייב וכל הפשיעה שלו שבעל הבהמה אינו פושע כלל במה שמתקרבת בהמתו אל הבור הילכך כי אכלתם בהמתו פטור ושמואל סבר בור ברשותו פטור דכל הפשיעה לבעל הבהמה שאין לו להניחה להתקרב אל הבור הואיל ולא הפקירו הלכך אם אכלתם הבהמה חייב בעל הבהמה. אמר לך רב בעלמא בור ברשותו פטור דלאו פושע הוא ומכל מקום אם אכלתן הבהמה פטורה דנהי דמצי למימר ליה תורך בפיראי מאי בעי לפטור עצמו לחייב מזיקיו לא מצי אמר דהכא בעל הפירות פשע להקריבם כל כך לרשות הרבים שתאכלם בהמתו. ושמואל סבר בעלמא בור ברשותו חייב במה שהוא מזיק אחרים משום דמצי אמרי בעלי הבהמה לאו אדעתין הילכך חייב לשלם להם היזקן אבל לפטור עצמן ממה שאכלתן בהמתו בכוונה לא דמצי אמר בעל הפירות הא חזי לי. וכפירוש זה משמע מתוך פירוש רבינו חננאל ז״ל. ע״כ.

ועיין בתוס׳ (ד״ה דקיימא בקרן זוית) שלדעת רב באכלה בקרן זוית בדרך הילוכה פטור, ועכ״ז באכלה בתוך החנות משלמת אע״פ שאכלה בדרך הילוכה ובלי חיזור וז״ל דחצר הניזק ממש הוי עכ״ל. ודבריהם טעונים ביאור.

ונחלקו לגבי מקום זה, אם דינו לענין נזיקין כרשות הרבים או כרשות היחיד, והכי אתמר [וכך נאמר], כלומר, בכך נחלקו, אמר רב: לא שנו במשנתנו שחייבת אלא מחזרת ראשה לצידי הרחבה, שאין זה כרשות הרבים, אבל מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים — פטורה, שהרי בפועל מקום זה הוא רשות הרבים. ושמואל אמר: אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים הרי זו חייבת, כי מקום זה נחשב עדיין כרשותו שלו.

And this is what was stated, meaning this was their dispute: Rav says that in the mishna, they taught that one is liable only in a case where his animal turns its head to the sides of the public square, as this area is categorized as private property, but if one allocated some space from his property and added it to the public domain and the damage happened there, the owner is exempt, as that area is treated as part of the public domain. And Shmuel says: Even if he allocates space from his property and adds it to the public domain, the owner of the animal is liable as the damage took place in an area with the legal status of private property.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףראב״ןאור זרוערשב״אשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(17) לֵימָא בְּבוֹר בִּרְשׁוּתוֹ קָמִפַּלְגִי רַב דְּאָמַר פָּטוּר קָסָבַר בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ חַיָּיב.

The Gemara suggests: Shall we say they disagree with regard to the question of damage classified as Pit that one dug inside one’s own domain and then declared the area ownerless? Rav, who says that the owner of the animal is exempt for eating the produce placed in an area that the owner added to the public domain, holds that if one digs a pit or creates an obstacle that can cause damage within his own property and he then declares his property to be ownerless, he is liable for any damage that is caused by the pit, as now that it is in the public domain, he bears the responsibility for it. Similarly, the produce is viewed as if it is in the public domain, and the animal’s owner is exempt.

רי״ףרש״יראב״דאור זרועגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לימא – רב ושמואל בחופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו קמפלגי ובפלוגתא דרבי ישמעאל ור״ע דפליגי בה לקמן בפרק שור שנגח את הפרה (דף מט:) דרב סבר חייב ומשום הכי פטורה הך בהמה דזה ששטח שם פירותיו הוה ליה כמו בור שאם הוחלקה בהן בהמה חייב שהרי הפקיר רשותו הלכך לא היה לו לעשות כן וקי״ל בהמניח את הכד (לקמן דף ל.) כל המקלקלין ברשות הרבים שהזיקו חייבין לשלם וכל המחזיק בהן זכה.

ושמואל סבר פטור – הלכך בהמה שאכלתן חייבת שהרי ברשות עשה ורשות הרבים נמי לא הוי שאין זה דרך הילוכה.

לימא בבור ברשותו קמיפלגי – פירוש: שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו.

דרב סבר חייב – דאמרי׳ ליה כיון דיהבת לן רשותא למיזל בגויה הוה ליה כרשות הרבים גמורה דמיבעי לך לנטורי בורך, וגבי פירות נמי עלך רמיא לנטורי פירך דכרשות¹ הרבים גמורה היא.

1. כן תוקן בדפוס ראשון. בכ״י לונדון 852: ״דברשות״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ קסבר בור ברשותו חייב. עי׳ לקמן דף כח ע״ב תוס׳ ד״ה הנ״מ:

ומציעים: לימא [האם לומר] כי בשאלה של בור ברשותו קמפלגי [חלוקים הם]; רב שאמר פטור על מה שאכלה הבהמה במקום שהוקצה לרבים קסבר [סבור] שאם אדם עושה בור או שאר דבר המזיק בתוך רשותו שלו ואחר כך מפקיר את רשותו — הרי הוא חייב על הנזקים שנגרמו, שהוא סבור כי כיון שהפקיר רשותו לאחר זמן, נעשה כחופר בור ברשות הרבים. ולפיכך אדם זה שהניח את פירותיו ברשותו ואחר כך הקצה מקום זה לרשות הרבים, אינו זכאי לתשלום כלשהו מבעל הפרה, שהוא אחראי לכל מה שנגרם.

The Gemara suggests: Shall we say they disagree with regard to the question of damage classified as Pit that one dug inside one’s own domain and then declared the area ownerless? Rav, who says that the owner of the animal is exempt for eating the produce placed in an area that the owner added to the public domain, holds that if one digs a pit or creates an obstacle that can cause damage within his own property and he then declares his property to be ownerless, he is liable for any damage that is caused by the pit, as now that it is in the public domain, he bears the responsibility for it. Similarly, the produce is viewed as if it is in the public domain, and the animal’s owner is exempt.

רי״ףרש״יראב״דאור זרועגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(18) וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר חַיָּיב קָסָבַר בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ פָּטוּר.

And Shmuel, who says that the owner of an animal is liable for eating the produce placed in an area that the owner added to the public domain, holds that if one digs a pit within his own property and he then declares his property to be ownerless, he is exempt, as he dug the pit when the property was his. Similarly, the produce is viewed as if it is in the property of the injured party, and the animal’s owner is liable.

רי״ףתוספותראב״דאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דרב סבר בור ברשותו חייב – ולכך פטור דחשיב כמו כורה בור שאם הוחלקה בהמה באותם פירות חייב הלכך כל הקודם זכה כדין תקלה ברשות הרבים כדפירש בקונטרס ובהמה שאכלה פטורה ורב לטעמיה דאמר בפרק המניח (לקמן דף ל:) זכה בין בגופן בין בשבחן ואין לתמוה איך מפטר מפירות פנימיים דלא הוו תקלה דכיון דיש רשות לבני רה״ר ללכת שם כשאין שם פירות א״כ כשיטלו חיצונים נמצא פנימיים סמוכים לרה״ר לפיכך כל המחזיק בכולן זכה והא דתנן מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית ולא אמר דפטורה מטעם דכל הקודם זכה מיירי שלא נתנו ברה״ר כדי להשביח דלא קנסו גופו כדמשמע בהמניח (לקמן דף ל:) וקשה לר״י על פי׳ זה דהא רב אמתניתין קאי ואמר לא שנו אלא במחזרת וא״כ רב נמי איירי בשלא נתנו להשביח ועוד דקאמר אלא פירות הא קחזי ליה ואי בור לאו אדעתיה פירות נמי לאו אדעתיה ונראה לר״י לפרש דרב סבר בור ברשותו חייב דכשהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ונפל בו שור לא מצי א״ל תורא בביראי מאי בעי דאין אדם יכול לצמצם כל כך כשעובר ברה״ר שלא יכנס ברשות אחרים ולפיכך לא היה לו לקרב בורו ממש לרה״ר והא נמי פטורה שלא היה לו לקרב פירותיו ממש לרה״ר שאין בני רה״ר יכולין לצמצם עצמן ושמואל מחייב דמשום שלא היה לו לקרב פירותיו סמוך לרשות הרבים אין לפטור שיכול בעל הפירות לסמוך וגם בעל הבור יכול לסמוך ודחי דבעלמא פטר רב והכא אמר ליה נהי דכי מתזקה א״ל תורא בביראי מאי בעי מכל מקום לאו כל כמיניה לחיובי לי במאי דמקרבת לפירות ברשות הרבים ושמואל סבר נהי דבעלמא לאו אדעתיה כשנפל לבור הכא לא מצי למימר הכי למפטר בהמה שבכוונה אכלתן.

ושמואל סבר בור ברשותו פטור – דעליהו דידהו רמיא לנטורי נפשייהו, דאיהו ברשות מנח להו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה דרב סבר כו׳ ואי בור לאו אדעתיה פירות נמי לאו אדעתיה ונראה לר״י כו׳ עכ״ל מפי׳ מהרש״ל פירוש מאחר כו׳ ה״ה אם היה נכשל השור בפירות כו׳ משום דלאו אדעתיה דמה בכך שעכשיו רואה הפירות ואוכלן הלא מותר ליקחן מטעם דכל הקודם זכה כו׳ עכ״ל ואין ראייתו מכרעת דלא מפרש רש״י דכל הקודם זכה אלא לרב דלטעמיה אזיל אבל שמואל מצי סבר כזעירי דסבר התם דלא זכה בגופן ונראה דלא קשיא להו אלא לפירושו שפי׳ הא קא חזי ליה ואפי׳ הוחלק בהן פטור ואע״ג כו׳ עכ״ל והא קשיא להו דודאי לענין שלא יוזק בהן אחר אין לחלק ואי בור לאו אדעתיה פירות נמי לאו אדעתיה דכל תקלה מקרי בור ברה״ר לענין שלא יוזק בהן אחר ולא קאמרינן ביה הא קחזי ליה ודו״ק:

ושמואל שאמר חייב על מה שהזיקה הבהמה במקום שהוקצה לרבים קסבר [סבור] כי בור שחפר ברשותו אף על פי שאחר כך הפקיר רשותו — פטור, הואיל ועשה מה שעשה ברשות, ולפיכך חייב בעל הפרה לשלם לו על הנזק שגרם לפירותיו?

And Shmuel, who says that the owner of an animal is liable for eating the produce placed in an area that the owner added to the public domain, holds that if one digs a pit within his own property and he then declares his property to be ownerless, he is exempt, as he dug the pit when the property was his. Similarly, the produce is viewed as if it is in the property of the injured party, and the animal’s owner is liable.

רי״ףתוספותראב״דאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(19) אָמַר לְךָ רַב לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ

The Gemara rejects this: Rav could have said to you: Actually, I will say to you

רי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: מכאן אין להוכיח, אמר [יכול היה לומר] לך רב: לעולם אימא [אומר] לך:

The Gemara rejects this: Rav could have said to you: Actually, I will say to you

רי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון